פעם, לפני שנים רבות, חיה אישה מאושרת.
היא טרפה את החיים, היא בילתה מצאת החמה עד צאת הנשמה.
כל יום בשבילה היה חגיגה.
ואז לאט לאט, החיים השתנו, היא השתנתה, הפסיקה לחגוג, הפסיקה לטרוף.
היא איבדה משקל, ואיתו את השמחה.
היא הביאה ילדים לעולם, ולימדה אותם לשמוח, להנות, לטרוף את החיים, אבל בתוכה, היא נבלה, קמלה כמו פרח עונתי, עד שלא נשאר ממנה דבר חוץ מקליפה ריקה.
פעם לפני הרבה שנים, היא יצאה לחיים חדשים, ניסתה למלא את הקליפה, בחיים חדשים.
דחקה הצידה, טראומות, כאבים וכל דבר שנראה לה מכביד ומאיים.
כל הדברים שנדחקו הצידה גדלו מעצמם, הפכו לבועה ענקית מעל ראשה, אבל היא התעלמה מהבועה, כי כל עוד לא נוגעים בה היא נשארת שלמה, שומרת בתוכה את כל הכאבים והטראומות, והם לא נוגעים בחיים שהיא ניסתה לבנות לעצמה.
היא מילאה את עצמה בדברים ריקים, באנשים ריקים, בשואבי אנרגיות, בדברים שליליים, לאט לאט הנשמה שלה השחירה עד שגם גם היא נעלמה.
שוב היא נשארה קליפה ריקה, שחורה מבפנים ורקובה.
הבועה מעל לראשה התנפצה!
ולא היו לה הכלים הדרושים להתמודד עם כל הכאבים, הטראומות וכל הפחדים, אז היא נתנה להם להשתלט עליה, למלא אותה, לתפוס את המקום בתוכה.
מאז היא שכחה איך חיים, איך מתמודדים, איך טורפים את החיים.
פעם לפני הרבה שנים חיה אישה.
היום ליבה שבור, נשמתה מושחרת, היא איבדה את התקווה, היא שוב מתה מבפנים.
מעטים הדברים שגורמים לה לחייך, מעטים החברים שמחזירים אותה לחיים.
אבל כל עוד הם שם, היא תמשיך ללכת...
אולי יקרה נס וניצוץ חדש יצית שוב את גחלת חייה, ויחזיר לתוכה את האור.
פעם לפני הרבה שנים... היינו מאושרים.
