יומן חלל

בימים האחרונים אני קוראת מלא בלוגים עצובים.

כל כך הרבה אנשים שפשוט רע להם.

ועם כמה שלי קשה עם עצמי, כל מה שבא לי זה לחבק אותם, ולספר להם את כל הקלישאות על החיים הטובים שמחכים להם מעבר לפינה.

אבל אז אני נזכרת כמה אני שונאת קלישאות.

ונזכרת כמה רע וקשה לי בתקופה האחרונה.

כמה אני צמאה לקצת חום ואהבה שמגיעים מהלב.

הבדידות הזאת רעה לי הפעם.

אני לבד כבר הרבה שנים, אף פעם לא הרגשתי כל כך בודדה...

כל מה שבא לי זה פשוט לסגור הכל ולהעלם, לא להרגיש את המועקה הזו שלפעמים מרגישה כמו התקף לב.

אני מנסה לחשוב שאולי למישהו איכפת ממני, אבל לא מוצאת אף אחד כזה, אחרת לא הייתי כל כך בודדה...

הדיכאון הזה רק מחמיר וכל מה שבאמת בא לי זה למות.

אם רק היה לי אומץ...