כבר כמה ימים אני חושבת על "חברים אפלטונים".
וקצת מלבה את הכעס שלי בשיחות עם עצמי.
אני חושבת שזה מאוד מעליב שנותנים לי להרגיש שאני רצויה או שחושבים עלי רק כשאין מישהי בכוונת או בת זוג חדשה.
אבל אז אני מסתכלת על החבר החדש שלי, הכלב המדהים שאימצתי, ומבינה שאף אחד לא ישתווה לו.
האושר שלו כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, ההתלהבות שלו כשאני אומרת לו "טיול", הרגעים בהם הוא מתחיל ללקק לי את הפנים כאילו אומר "תודה שאימצת אותי", כשהוא מגיע ונשכב לידי, מניח עלי את הראש ונרדם, וכמה מאושרת הוא עושה אותי, מהרגע שהכרתי אותו ועד שהבאתי אותו אלי ידעתי שנהפוך לחברים הכי טובים.
אז אני כבר פחות כועסת, מי שירצה אותי כחברה תמיד יהיה לצידי ולא משנה באיזו מערכת יחסים הוא נמצא, ומי שחושב שאני אחכה לו עד שהוא ישתעמם שוב אז הוא יכול להמשיך לחשוב רק שאני כבר לא אהיה שם.
אני במקום טוב בחיים שלי ואני לא אתן לשום דבר להרוס לי את ההרגשה.
הלוואי והייתם יכולים לראות את הפנים המהממות של הגור הזה, נראה לי שהייתם מתאהבים בו כמו שאני מאוהבת בו.
לילה טוב
💜
