אני יכולה לשבת ולכתוב במשך שעות, למלא עמודים על גבי עמודים, בכל המשאלות שלי, הרצונות שלי, החלומות שלי.
אין לי צורך להסביר צרכים, כי הם מאוד בסיסיים, אלה צרכים שיש לכל בן אנוש.
לאכול (לא את הראש, כי זה מעייף)
לשתות (לא דם מקשית, כי זה לא מרווה)
לחרבן (רק בשירותים, כי זה מסריח)
להשתין (לא בקשת על כולם, למרות שהייתי רוצה לפעמים)
לישון (בכל מקום נוח, כי צריך לתת לראש קצת לנוח)
הרצונות שלי הם גם בסיסיים, אולם משתנים על פי מזג האוויר, מצב הרוח, והיום בשבוע.
לפעמים אני רוצה, להשאר לבד, להמשיך את חיי ברוטינה הנוכחית, עבודה, בית, ביקור אצל ההורים, טיולים עם הכלב, בלי לשנות דבר, בלי לפרוח שוב, בלי להרגיש כלום.
פעמים אחרות בוערים בי רצונות אחרים, כאלה שמגיעים משיפולי הבטן, מדליקים מקומות ניסתרים, גורמים למוחי לקדוח במחשבות, מציפים בי חשקים לדברים שמזמן לא חוויתי, מחזירים לרגע את הניצוץ הצעיר והשובב לעיניי.
אבל אז אני נזכרת, שאין בעולם מי שיכול, מסוגל, או רוצה להתמודד עם כל מי שאני, לא באמת, גם לא לקצת.
מה שווים כל הרצונות שלי אם מראש אני מוותרת?
מה שווים כל החלומות או החשקים שלי אם אין עם מי לחלוק אותם, בכנות, בפתיחות, באהבה עד אין קץ?
אז אני לא כותבת, לא פורקת, לא ממלאה דפים על גבי גבי דפים בשורות נוטפות, במילים ממיסות.
רק מוודאה שחומות הלב גבוהות מספיק, ששערי הרגש נעולים הייטב, מוסיפה עוד קצת נורות אזהרה, והגנות נוספות ומלכודות, רק כדי לוודא שלא אמעד שוב, שלא אפתח תקוות שווא או אתפתה לחלוק שוב מעצמי.
מצמצמת את עצמי לצרכים בסיסיים, בלי רצונות, או מחשבות מיותרות. בלי כאב, בלי פגיעות, רק שעמום שמופר על ידי השגרה.
שבת שלום
💜
