יומן חלל

שבת בבוקר...

שוב לא ישנתי כמעט, מרגישה שעוד קצת אני קורסת, מחכה כבר לקריסה, מחכה לצנוח למיטה ולישון 6 שעות רצוף ואולי רק 4 אבל לישון!

יש בתוכי כל כך הרבה מילים אבל הן לא מתחברות למשפטים שלמים, המחשבות כאילו קטועות, ומכל הבלאגן אני רק מצליחה להבין מילים בודדות...

אני רוצה להרגיש...

אני רוצה שקט...

אני מפחדת...

אני רוצה לישון...

אני רוצה אותך...

אני כואבת...

כמה ריק בתוכי, אני נשאבת לתוך הריק הזה, מתעטפת בשחור הסמיך הזה, מחפשת מקום מסתור מעצמי...

מחפשת ניצוץ של אושר בכל מקום, גם במקומות שבטוח לא ימצא שם אושר, ומתאכזבת כל פעם מחדש מהמקומות אליהם מגיעה...

כבר לא מאמינה שאמצא את מי שיצליח להוציא אותי מאיזור הנוחות שלי, יציב אותי מול הפחדים שלי, ולא יעלם כשיגלה שהפחדים שלי והשדים שבתוכי מפחידים גם אותו...

כל יום שעובר אני מתה קצת בתוכי, הנשמה בורחת מתוך השחור והנפש נשארת כלואה, משחירה, מדגישה את הרוע שבי, יורה ציניות לכל עבר...

הלב, הלב פועם אך לא מרגיש כבר כלום, עטוף בבטון, כלום לא יכול לחדור אליו, כלום לא יכול לפגוע בו...

אולי הגיע הזמן לוותר על הכל...

להבין שכנראה זה מה שמגיע לי מהחיים האלה... 

מנחיתה את החללית, מסיימת את המסע הכואב הזה...

💜