שבת בוקר...
מנסה בכל הכוח לחייך היום, מנסה לדבר ולצחוק, אבל הכל כואב מבפנים...
אני מרגישה ריקנות שלא הרגשתי בשנים קודמות, הפעם אפילו ארוחה לא הכנתי... רק אני בחושך עם נר נשמה במקום נרות יום הולדת...
מחכה לדמעות שישטפו את הכאב החוצה, אבל הן לא מגיעות, נעמדות בגרון כמו גוש, חונקות אותי מבפנים, ואני רק רוצה להתפרק לרסיסים...
אני לא מתפרקת כבר... אני לא בוכה כבר... אני לא מוצאת טעם בזכרונות... לפעמים מצטערת שבחרתי בחיים, כל כך קשה לחיות ככה!
כל בוקר לקום, לשים מסכת חיוך, לא לחשוב על שום דבר שיכול להוריד אותי למטה...
עליו אני חושבת בלילה, כל לילה כבר שבע שנים, משחזרת את הבוקר בו החיים השתנו לי ברגע, משחזרת כל שניה, מחייה את הכאב, מחבקת אותו שוב ושוב... בפעם האחרונה... ונרדמת לתוך שינה טרופה, ממנה אני מתעוררת כל שעה בתחושה שקרה משהו נורא, ונזכרת שהנורא מכל כבר קרה...
חיים בצל המוות
וכמה המוות מפתה לפעמים...
💜
