פשוט ככה

לפעמים אני מתלבט איפה אני יותר אוהב להיות.

במקום שבו הטירוף שלי הוא הדבר שהכי קרוב לשפיות,

או במקום שבו השפיות שלי נחשבת לטירוף.

שליטה שאין בה רגש היא במקרה הטוב ניצול הדדי.

במקרה הרע היא ניצול חד צדדי.

בכל מקרה היא לא שליטה.

אחד הדברים היפים בשליטה זה שהיא לוקחת את החיים מעולם ערכים של אסור מול מותר, לעולם של טוב מול רע.

ככה למשל בעולם של שליטה:

טוב זה להעמיד אותך על ארבע ולקרוא לך זונה,
רע זה לרחם עלייך כי את בוכה.

גיליתי שערה לבנה בביצים.

הולך לעשות ביטוח חיים.

לחנך זה לא להציב גבולות.
לחנך זה גם לא ללמד מה מותר ומה אסור.
לחנך זה לא לצוות,
גם לא להציב מטרות.

לחנך זה לאהוב.
לאהוב בכל הכוח.
לא להתבייש בזה, לא לחשוש מזה, ובעיקר לא לפחד שהאהבה תקלקל את השורה.
היא לא.

כי כשאתה אוהב בכל הכוח, אתה מחנך את הנשלטת שלך שהיא ראויה לאהבה.
ואם היא ראויה לאהבה, היא שווה משהו. יש לה ערך.
ונשלטת בעלת ערך עצמי היא נשלטת טובה יותר וחזקה יותר. והחוזק הזה מאפשר לה להתמסר וללכת בעקבותיך, בצייתנות, אל תוך עצמה. לשקט שלה.

בגלל זה אני לא מבין איך אפשר לשלוט בלי לאהוב.

תשוקה מביאה לכניעה.
כניעה הופכת לכוח.

אם לא היית כל כך משוגעת,
הייתי חושב שאת מטורפת.

היא מבקשת ממני לחנוק אותה תוך כדי.

אבל לא לרחם עליה.
ככה היא אוהבת. חופשיה. באוויר, בלי אוויר ועם סחרחורת.

ואני חושב לעצמי כמה מדהים זה שהיא מרגישה הכי חיה דווקא כשהיא לא נושמת.

שנאה עצמית היא הדלתא שבין מי שאתה בפועל ובין מי שאתה חושב שהיית צריך להיות.

היא שאלה אותי מה הצבע האהוב עלי.

אין צבע אחד שאני אוהב, עניתי.
אני אוהב אדום של ספנקים על התחת שלך,

ולבן של שפיך בפה שלך,

ובורדו של הפנים שלך כשאת מתאמצת לנשום, 

ושחור כמו הלב שלי כשאני מתחרמן מלהכאיב לך.