פשוט ככה

אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה,

אחרי שכבר אשכח אותה כליל.

אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה,

ילדה קטנה אהבתי.

מ.א. שם, שם.

זה סיפור על אחת שהלכה אל היריד. מצאה בדרך גור דובים שחור נטוש. רעב, חלש ובודד.

אותה אחת שהיה לה לב רחב, ריחמה על הגור ולקחה אותו אליה לביתה. טיפלה בו, האכילה אותו, טיפחה אותו, חיבקה אותו. אפילו קראה לו בשם.
ירמיהו.

וירמיהו הדוב בחזרה העניק לה אהבה. חיבק אותה, ליקק לה את היד, שמח כשהיא באה. יש אומרים שאפילו רקד.

אותה אחת הרגישה שהיא וירמיהו הדוב השחור כבר ממש חברים.

יום אחד כשחזרה האישה הביתה, היכה אותה הדוב השחור בכפו והרג אותה.
סתם ככה בלי סיבה. פשוט בגלל שהוא דוב שחור.

המסקנה? גם אם קוראים לדוב שחור ירמיהו, הוא עדיין דוב שחור.

מוקדש לכל מי שהתאכזב אי פעם מדובים שחורים, מירמיהואים או סתם מאנשים שהתנהגו כמו בני אדם.

יש בשנאה משהו שמפחיד אותנו. היא טוטאלית, היא שורפת, היא אפלה, אבל בעיקר היא הסוף של התקוות שלנו. בגלל זה היא קצת אוכלת אותנו מבפנים בכל פעם שאנחנו משתמשים בה.

שנאה היא רגש קצת מוזר. אולי אפילו אירוני.
ייתכן שרגש זו לא מילה מספיק מדויקת,  כיוון ששנאה היא קצת יותר מסתם רגש. היא כמו רכז של תמציות רגש, והיא גורמת לנו להרגיש קצת מלוכלכים אחרי שאנחנו משתמשים בה.

היא מרגישה כמו התמצית השחורה והגרגירית שנשארת בתחתית של כוס קפה קר. היא מריחה כמו קצוות שרופים של חוטי חשמל שסיימו לבעור אבל עוד נשאר בהם ריח מגעיל כזה של מתכת וסוף. והיא נדבקת כמו קצף עכור שצף על שמן טיגון שהשתמשו בו יותר מדי.

שנאה נולדת מתוך חוסר. מתוך אכזבה. מתוך התחושות שנוצרות אחרי שכל מה שדמיינת מתפוגג. היא התוצאה של האכזבה של החלומות שלנו. היא כמו מלא סופים של משחקים שנורא אהבת לשחק בהם, אבל הפסדת בכולם.

והקטע המוזר בשנאה, הוא שהיא בכלל התחילה בתור רגש טוב וחיובי. היא בעצם הבן החורג, המוזר והמעוות של האהבה והתקווה.

היא התחילה באופטימיות גדולה ובתקוות לעתיד. היא התחילה בכל הכוח, כשהעזת לתת את כל כולך וקפצת ראש אל עבר העתיד, בלי לפחד ובלי לפקפק.
ידעת שאתה יודע וגם רוצה לשחות בשלולית המלבלבת הזאת.
מה שלא לקחת בחשבון זה שהמים קצת יותר רדודים ממה שחשבת. ובקצה שלהם, סנטימטר וחצי מתחת לשדה הראיה שלך מסתתרת לה אבן קטנה, חדה ומעצבנת. כזו שתהיה מספיק חדה ומרושעת כדי לפתוח לך את כל הראש, אבל לא מספיק גדולה כדי להרוג אותך.
ושם נגמרה האופטימיות ומתחילה המציאות.
והמציאות, יש לה דרכים משלה לשחק בך. פתאום תקווה הופכת לייאוש. פתאום אופטימיות הופכת למועקה.
פתאום אהבה הופכת לשנאה.

כי מסתבר שאנחנו שונאים רק את מה שממש מפחיד אותנו או ממש מאכזב אותנו. אנחנו שונאים את מה שנהיה, במקום מה שהיה אמור להיות. אנחנו שונאים רק את מה שהיה אמור להיות טוב אבל עושה לנו כל כך רע. אנחנו שונאים כשאנחנו מתייאשים מהאפשרות שיקרה משהו טוב בסוף התקוות שלנו. אנחנו שונאים כשהמציאות מוכיחה לנו שהיא חזקה מהחלומות שלנו.

בגלל זה יש משהו כל כך מכווץ בשנאה. בגלל זה אנחנו כל כך שונאים להודות שאנחנו שונאים, כי בהכרח אנחנו מודים שנכשלנו.

אז את מבינה? כשאני אומר לך שאני שונא אותך, זה לא בגלל שאני שונא אותך. זה רק בגלל שפעם אהבתי אותך.

המשותף לכיבוי צופים וללב שבור הוא שבשניהם מספיק לשכוח רק זיק אחד דלוק, כדי שמתישהו תידלק שריפה.

לחיי השריפות שבדרך. 

אשת לוט היא כולנו.
והסדום שלנו הם הזכרונות.
אין דבר יותר מושך מלהסתכל אחורה, אל מה שהיה וכבר לא קיים.
לנסות למלא את החור שנפער, אולי להרגיש לרגע את התחושה שהייתה.

ואין טעות גדולה מזו.
אתה מסתכל אחורה רק לרגע, והנה שוב נשאבת. הרגשת את מה שכבר לא קיים.
הרסת את כל מה שבנית.
והפכת לנציב של מלח.

יש בה שילוב של אש ושל קרח.

מצד אחד חיוך של שמש שמאיר את החדר כולו, מצד שני, כשהיא הולכת במסדרון זה מרגיש כמו קרחון עצום שמפלס לעצמו את הדרך. כדאי לך לזוז.
ולא. אין לזה שום קשר למימדים הפיזיים שלה. היא תמירה ורזה. מתנשאת בחצי ראש מעל כל החברות שלה.
ותמיד נדמה שיש לה מטרה. שהיא יודעת לאן היא רוצה להגיע וחוצבת את הדרך שלה לשם.

נדמה שהיא, שלא כמו שאר בני התמותה, לא הולכת אל היעד שלה. היעד שלה בא אליה. היא רק מתרכזת, מקמטת את המצח היפה שלה וזה פשוט קורה.
החיים פשוט קורים לה.

לכן שלשום זה קצת הפתיע, כשהיא באה אלי למשרד. עניינים של עבודה, כמובן.
דופקת בדלת, נכנסת למשרד ומחכה.
לא סתם מחכה. עומדת במרחק של מטר מהשולחן, עיניים מושפלות וידיים מאחורי הגב.
לא מדברת ולא זזה. פשוט מחכה שאסיים את מה שעשיתי באותו הרגע. ממתינה בשקט, בסבלנות.
כמו קרחון שסיים מסע של חורף שלם.

ובלי מילים, זה הרגיש כל כך נוח לשנינו. היא בעמידה שלה, ואני בהתבוננות שלי בה, ממתינה.

כל אחד במקום שלו.

הקטע הזה שאתה מגיש לה את הלב שלך פרוס על מגש,
והיא בטוחה שזו מנה ראשונה.

בעולם השקר שבו אנחנו חיים, זה כואב כשאתה רוצה לקבל ואין מי שמוכן לתת. 

אבל באמת באמת, הכי שורף זה כשאתה רוצה לתת, אבל אין מי שמוכן לקבל.

תכנסי לחדר.
תשתקי.
אל תדברי ואל תרגישי.
את זונה. זונה לא מרגישה.
תעמדי ישר. תני לי לקשור אותך. חזק חזק שלא תוכלי לזוז.
שני ליפופים על כל יד. שניים ולא שלושה.

עכשיו נמשיך לפי התסריט.

אני אפיל אותך על המיטה. את תיפלי. את זונה. אני לא צריך לראות את הפנים שלך. אני לא צריך להסתכל אל תוך הלב שלך דרך העיניים היפות שלך. זה עלול לגרום לך להרגיש.

את תשכבי שם עקודה, הדוקה, לא מרגישה. אסור לך להרגיש. את זונה.

אני אקרע ממך את התחתונים.
לא אוריד. לא אשאיר אותם עלייך כדי לגרום לך לטבוע ברטיבות שלך ולהתחנן שאוריד אותם. זונה טובה לא מתחננת, היא שותקת. זונה טובה לא מדברת. דיבורים פותחים צוהר לנשמה, ולזונה טובה אין נשמה. רק צורך להיות חפץ, כאן ועכשיו.
אני אקרע אותם. ככה עושים לזונה. זה כתוב בתסריט.

את תשכבי שם ולא תחשבי. זונה לא צריכה לחשוב.

ואני אשתמש בך. אצליף, ואקשור, ואביים, ואקח, ואדוש, ואכאיב, ואגרום לך לשכוח שאת חזקה ויודעת הכל ויפה ומוצלחת. כי את לא. את זונה. וזונה לא חושבת.
כי אם תחשבי אולי תרגישי. ואם תרגישי אולי תגלי. תגלי שזה לא משחק.
ואם תגלי כנראה תפחדי. תפחדי להבין שאת באמת זונה. לא כזאת של בין שתיים לארבע. כזאת אמיתית שאוהבת וצריכה את זה. חזק וקשה ומרגיש ואמיתי. ואז אולי תאבדי פעימת לב אחת או שתיים. וזונה לא יכולה לוותר על פעימות לב. זה מרגיש מדי.

אבל יותר קל להיות זונה מאשר להרגיש זונה.

אז בבקשה, תקרא את התסריט ותהיה שולט קשוח, כזה שלא מרגיש. ואני אהיה זונה טובה לפי התסריט, כזו שרק רוצה ללכת לאיבוד. תקשור אותי חזק, בשני ליפופים סביב היד, תזרוק אותי על המיטה ותגרום לי לשכוח שאני מפחדת להרגיש.

כי ככה מתנהגת זונה טובה.

בהתחלה זה מרגיש לך כאילו אתה לא מסוגל לנשום שוב. בעצם לא לא מסוגל. פשוט אין טעם.

הרי מה הטעם לנשום, אם בסוף הנשימה לא תראה אותה. 

אז תעצור את הנשימה עד שהבת זונה תצא לך מהסיסטם. 

מקסימום תמות. 

טוב, מסתבר שאתה לא רוצה למות, או לפחות שהריאות שלך לא משתפות איתך פעולה, ואתה נושם.

אחת עמוקה, מלאה באויר צלול. שיזדיין האויר הצלול. למה הוא מועיל עכשיו?

והיא עדיין בסיסטם.

אתה קם בבוקר, היא שם. בהודעה שלא הגיעה.

אתה בעבודה והיא שם, בשיחת וידאו שבין הפגישות, זאת שלא הייתה.

אתה הולך לישון והבת זונה שם, בתמונה שלה, על הספה עם תחתונים, שהיא לא שלחה.

אתה חולם והיא שם. בחיסרון שלה.

ואתה תוהה איך לעזאזל היא לא תהיה שם יותר. כי זה לא באמת יכול להימשך ככה. (או שבעצם, כבר עכשיו היא לא שם, וזה בדיוק מה שדפוק, אז אתה תוהה לעזאזל מה אתה רוצה לעזאזל).

והחיוך שלה מלווה אותך כמו הירח של עליסה. ואתה מבין שאתה דפוק. בשבילך היא הייתה הכל. המהות, החלום, ההגשמה, הפתרון, התקווה, היכולת שלך להפוך את הדפוק לשפוי. 

ובשבילה היית מהמורה בדרך. פניה לא נכונה שהובילה לשלולית קטנה. ומעל השלולית הקטנה עפה ציפור קטנה ואקראית שבאופן אקראי חרבנה למים. ומים, לא אכפת להם אם זה חרא של ציפור או טבעת יהלום, כשמשהו נופל לתוכם הם עושים גלים קטנים, יפים ועגולים כאלה. אדוות אם אתם מתעקשים על השכלה.

וזה בדיוק מה שהיית. חרא אקראי של ציפור אקראית שעשתה גל קטן בתוך השלולית שלה. 

כמה זה דפוק.

אז איך יוצאים מזה? 

ברור, זה פשוט. פשוט מבינים את זה. מבינים כמה זה אקראי וטיפשי, וכמה זה בכלל אתה ולא היא. אתה שהעמסת עליה את כל התקוות והשאיפות והחלומות והתחושות האלה. אתה מבין כמה זה בכלל לא קשור אליה, אלא אליך. היא הייתה בסך הכל מראה שבה ראית את עצמך ואת מה שחסר לך. 

וברגע שתבין שזה אתה ולא היא, הכל כבר יכנס לפרופורציות. ותוכל שוב לנשום, בלי לפחד שזה יגרום לך לחיות.

זה בטח עובד אתם חושבים. 

בולשיט. זה עדיין שורף. רק שעכשיו אני חרא של ציפור עם מוסר השכל.