בהתחלה זה מרגיש לך כאילו אתה לא מסוגל לנשום שוב. בעצם לא לא מסוגל. פשוט אין טעם.
הרי מה הטעם לנשום, אם בסוף הנשימה לא תראה אותה.
אז תעצור את הנשימה עד שהבת זונה תצא לך מהסיסטם.
מקסימום תמות.
טוב, מסתבר שאתה לא רוצה למות, או לפחות שהריאות שלך לא משתפות איתך פעולה, ואתה נושם.
אחת עמוקה, מלאה באויר צלול. שיזדיין האויר הצלול. למה הוא מועיל עכשיו?
והיא עדיין בסיסטם.
אתה קם בבוקר, היא שם. בהודעה שלא הגיעה.
אתה בעבודה והיא שם, בשיחת וידאו שבין הפגישות, זאת שלא הייתה.
אתה הולך לישון והבת זונה שם, בתמונה שלה, על הספה עם תחתונים, שהיא לא שלחה.
אתה חולם והיא שם. בחיסרון שלה.
ואתה תוהה איך לעזאזל היא לא תהיה שם יותר. כי זה לא באמת יכול להימשך ככה. (או שבעצם, כבר עכשיו היא לא שם, וזה בדיוק מה שדפוק, אז אתה תוהה לעזאזל מה אתה רוצה לעזאזל).
והחיוך שלה מלווה אותך כמו הירח של עליסה. ואתה מבין שאתה דפוק. בשבילך היא הייתה הכל. המהות, החלום, ההגשמה, הפתרון, התקווה, היכולת שלך להפוך את הדפוק לשפוי.
ובשבילה היית מהמורה בדרך. פניה לא נכונה שהובילה לשלולית קטנה. ומעל השלולית הקטנה עפה ציפור קטנה ואקראית שבאופן אקראי חרבנה למים. ומים, לא אכפת להם אם זה חרא של ציפור או טבעת יהלום, כשמשהו נופל לתוכם הם עושים גלים קטנים, יפים ועגולים כאלה. אדוות אם אתם מתעקשים על השכלה.
וזה בדיוק מה שהיית. חרא אקראי של ציפור אקראית שעשתה גל קטן בתוך השלולית שלה.
כמה זה דפוק.
אז איך יוצאים מזה?
ברור, זה פשוט. פשוט מבינים את זה. מבינים כמה זה אקראי וטיפשי, וכמה זה בכלל אתה ולא היא. אתה שהעמסת עליה את כל התקוות והשאיפות והחלומות והתחושות האלה. אתה מבין כמה זה בכלל לא קשור אליה, אלא אליך. היא הייתה בסך הכל מראה שבה ראית את עצמך ואת מה שחסר לך.
וברגע שתבין שזה אתה ולא היא, הכל כבר יכנס לפרופורציות. ותוכל שוב לנשום, בלי לפחד שזה יגרום לך לחיות.
זה בטח עובד אתם חושבים.
בולשיט. זה עדיין שורף. רק שעכשיו אני חרא של ציפור עם מוסר השכל.
