פשוט ככה

טכניקה מעורבת פלדה ולב,

פברואר 2024.

לפעמים כל הקיום שלך מצטמצם לארבעה ננומילימטרים של קרום דקיק שמפריד בין הכאוס הפנימי שיש בתוכך לבין המציאות היומיומית של כל השאר.

ארבעה ננומילימטר (בערך, כן?) של כלום שמפרידים בין להיות לבין להתפרק. 

כלום, כי אין באמת חומר מוחשי שמפריד בין היש ובין האין. המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים הוא בסך הכל כח רצון. ולא תמיד יש כח ולא תמיד יש רצון. 

ובשביל שכל דבר ישאר במקום אתה צריך למקד את כל האנרגיות שלך בשטח ההפקר הזה. לגרום לו להישאר במקום. להישאר הפקר, לא לתפוס צד. לגרום לו להאמין שהוא קיים. כי בלי שהוא יאמין באשליה הזו שהוא קיים הוא פשוט יתאדה. 

אתה צריך המון אנרגיה בשביל זה. 

פה נכנס הקטע של הרעש.  

כי לרעש יש קטע שגם הוא צורך המון אנרגיה. אחרת הוא הופך להיות בלתי נסבל ועלול לשטוף את הכל. 

וכשאתה צריך את כל האנרגיות שלך רק כדי לעזור למציאות להיות מציאות ולא אסון טבע הומניטרי, אין לך באמת אנרגיות נוספות להשקיע במינונים של רעש. 

ופה נכנס הקטע של השקט. 

שקט זה לא היעדר רעש. זה גם לא לתפוס מרחק ולעזוב אותך לנפשך. להיפך. לעזוב אותך לנפשך זה המון רעש.

שקט זה פשוט להיות פה, אבל בלי לצרוך המון אנרגיה. אולי אפילו לתת קצת אנרגיה. קצת כמו שנת חורף של דובים אבל מהסוג של דובוני אכפת לי. 

שקט זה לחבק במילים. שקט זה ללטף עם העיניים. שקט זה לגרום לך לדעת שהכל בסדר ושזו תקופה שתעבור. שקט זה להצליח להשתיק את הפחדים על מה יהיה ואיך ומתי וכל העתיד הזה שלא ברור כדי לצלוח את הכאן והעכשיו. שקט זה להצליח להאמין בעצמך שגם בך יש את הכוח להכיל. 

שקט זה לא מרחק. שקט זה לא ריחוק. שקט זה להיות הכי קרוב שאפשר רק בתדר אחר. 

להתחלות יש לפעמים נטיה כואבת להיות גם סופים. ככה שההתרגשות של הגילוי ושל הציפיה לעתיד לבוא מתערבבת עם התחושה הכבדה הזו של הזמן שחומק לך בין האצבעות, שמרגישים כשמבינים שמה שהיה כבר לא יחזור. 

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לומדים לזהות את זה מוקדם יותר. אנחנו לומדים, באמצעות שבריר של רגע סתמי, כזה שקורה לכולם, להרים לרגע את המסך מהעתיד ולראות את מה שמחכה לנו. 

לפעמים מספיק לראות את הילדה הקטנה שלך הולכת בפעם הראשונה לבד לבית הספר כדי להרגיש טעימה מהכאב (וההתרגשות) שתרגיש כשתראה אותה עולה על האוטובוס בדרך ליום הראשון שלה בצבא, או פוסעת לאט, מתרחקת ממך בדרך לחופה שלה. 

יכול להיות שזה קשור גם לתחושה המשתנה של הזמן שעובר ככל שאנחנו מתבגרים. פתאום הזמן הופך להיות מוחשי יותר, פחות נוזלי. יש לו ביטוי פיזי במציאות, בקמט חדש על הפנים, בילד שגדל בעוד שנה, והוא לא רק מספר כמו שהתרגלנו שהוא היה, לפני שהגיל הפך להיות משהו שמרגישים.

ולפעמים יש לנו נטיה לחשוב שאם נחזיק חזק ולא ניתן להתחלה לקרות אז גם הסוף לא יבוא. 

כאילו יש לנו שליטה על תהליכים שחזקים מאיתנו או מהרצונות שלנו. 

והנטיה הזו מתגברת כשההתחלות והסופים נוגעים בדברים שיקרים לנו. באנשים שאנחנו אוהבים. 

זה יכול להיות כואב להבין שאין לנו שליטה על התחלות של דברים שהסוף שלהם ברור. 

זה קורה כשההורים שלנו מתחילים להזדקן. 

זה קורה כשהילדים שלנו מפסיקים להיות ילדים.

וזה גם קורה כשמישהי מאוד יקרה לך לומדת לפרוס כנפיים ואתה יודע שלמרות שבהתחלה היא תיפול ותחשוש ותרצה שתחזיק לה את היד, בסוף היא תעוף למעלה וגבוה. איפה שהיד שלך כבר לא מגיעה. 

היא עוד לא יודעת את זה, אבל אתה קיבלת הצצה מעבר למסך. 

וזו התחלה משמחת עם תחושה חמוצה של סוף. 

אז מה תעשה עם כל הזעם הזה?

מה לעזאזל תעשה עם כל הזעם הנהדר הזה?

זה לא עוד כעס חביב שכזה של סוף יום מחורבן עם בוס מציק וילדים שלא רצו ללכת לישון. 

זה לא באסה של יום ראשון שתעבור ביום שני. ואם לא אז בשלישי. 

זה לא דאון של סוף פרויקט שמשאיר בך חלל חסר אנרגיות. 

זה זעם. 

זה גוש רדיואקטיבי שעלול להחריב עולמות. 

במקרה הזה העולמות שלך. 

בונה עולמות ומחריבן. כמו אלוהים פסיכופת. 

ואתה מכיר אותו טוב.

הוא נמצא אצלך באמצע הבטן. והוא לא הולך לשומקום. ואם הוא הולך, הוא לוקח אותך איתו. ואתה לא רוצה ללכת אחריו.

המקומות שאליהם הוא לוקח זה כמו להיות קפיטליסט ברוסיה של סטלין . זה כמו להיות המאהב של אווה בראון שניה אחרי שהיטלר הגיע הביתה מוקדם מדי מהעבודה ותפס אתכם על הספה. זה כמו להיות חד קרן במסיבה של ערפדים. זה לא משהו שאתה עושה לעצמך. לא מרצונך החופשי. 

אבל הוא שם. בלמטה של הבטן. לא הולך לשום מקום. רק מידי פעם מציץ לבדוק מה נשמע.

ואתה יודע למה הוא שם. אתה יודע איפה הוא נולד. אתה יודע שהוא שם כדי להציל אותך מעצמך. כמו הענק הירוק הפרטי שלך. 

הוא נוצר מחוויה של חוסר אונים ושל השפלה ושל כאב ושל קיפאון. 

הוא התוצאה של אותה פעם שרצית לצעוק די, אבל שום מילה לא יצאה לך מהפה. 

הוא נולד אחרי אותה פעם שרק רצית לברוח, אבל השרירים שלך בגדו בך וקפאו ורק הרגשת, את הכל. אבל לא יכולת לזוז. כמו ורסיה חולנית של מודעות בזמן הרדמה. 

שם הוא נולד. כמו אמצעי הגנה אחרון לקראת הפעם הבאה שלא תבוא. 

ואתה שונא אותו שהוא קיים כי הוא מזכיר לך למה הוא בכלל קיים, אבל אתה גם מודה לאל בכל יום שהוא קיים. הוא ההוכחה לזה שאתה לא נורמלי אבל שפוי. הוא מזכיר לך שאתה שרוט אבל מסוגל להתמודד עם זה. 

הוא שם כמו שומר ראש שעדיף היה שלא היית צריך, אבל במציאות כמו שלנו, תבדוק שיש לך אחד כזה. 

אז תחבק את הזעם שלך. תגיד לו שאתה מבין אותו. שאתה אוהב אותו. שאתה שונא שהוא קיים אבל שמח שהוא שלך. 

אחרי עוד לילה לבן עם מחשבות שחורות

על הפער שבין העוצמה של היום לריקנות של הלילה.

איפה שיש שליטה, תהיה להבה.
איפה שיש להבה, מישהו יעלה באש.

דווקא אני, בנאדם של מילים, אליעזר בן יהודה של רגשות, מוצא את עצמי בלי מילים. 

בלי יכולת להסביר מה ואיך ובעיקר למה. 

לך תסביר לה איך נוצר לך מכתש בגודל של מנהטן פתאום באמצע מרכז הכאב. 

למה כל מילה, כל מבט, כל חצי חיבוק וירטואלי גורם לך להתכווץ כאילו היית חילזון והיא פיסה נדיבה של מלח ים אטלנטי גרוס גס. 

למה אתה מסתכל בה מסתכלת בך ואתה רואה בעיקר את החור השחור שנמצא באמצע מה שאחרים קוראים לו נשמה ואתה קורא לו, "הדבר הזה שבני אדם נורמלים מצפים שיהיה לך אז תעשה כאילו נולדת עם זה".

הרגע שבו הכאב הופך לזעם.
יש בו מספיק אנרגיה אפלה כדי ליצור כוכב מוות חדש.

הבדידות הכי בודדת היא להיות בין אנשים שאוהבים אותך אבל לא מבינים אותך.

הצעקות שלך נספגות בג'לי של אמפתיה.
הכאב שלך נתקל בקיר של מילים מכילות חסרות עומק.
הכעס שלך מתמוסס מול חיבוקים שחונקים אותך.

אתה רוצה לצעוק אבל יודע שהם יחשבו שאתה צוחק. אתה רוצה לכאוב אבל יודע שהם יחשבו שזו תקופה חולפת.

אפילו את הסיפוק שבלכעוס על העולם האטום אין לך. אין טעם לכעוס. הם לא רעים. הם אפילו טובים,
אבל הם פשוט, לא.

הביחד שלהם הוא ההכי לבד שלך.

בקטע קצת מצחיק והרבה עצוב, יש לא מעט גברים שמבלבלים בין אלימות לשליטה.

אלימות פיזית או נפשית שבאה לידי ביטוי בצורה מינית, ומשום מה נכנסת תחת קטגוריה כזו או אחרת של שליטה כשבעצם המקור שלה קשור יותר לתחום בריאות הנפש או מערכת היחסים עם אמא.

עכשיו, זה לא שיש לי משהו נגד שריטות. להיפך, אני אספן שריטות ידוע.

העניין הוא שאלימות היא לא שליטה וכוח הוא לא חוזק. או כמו שמישהי חכמה אמרה פעם:
"חזק זה לא מהר".

אז מה בעצם הופך אותך לשולט?