פשוט ככה

התחלה:
יום 30 לחודש אפריל שנת 2019.

"יש לנו נטיה (כמעט לכולנו) לייחס לעולם הזה של השליטה תכונות של אפילה או חושך. לפעמים צל.
לא בהכרח במובן הרע, אלא יותר במובן של הצדדים שלנו שלא נחשפים ביומיום.
אבל האמת היא שדווקא העולם של השליטה נותן לנו המון אור. לנו, זה לאנשים שהשליטה היא חלק מהם.

את סקרנית ומתלבטת.
משהו בך חסר מנוחה כבר תקופה. לא התעוררת בבוקר אחד ונרשמת לאתר. משהו מקנן בך. תחושה או אפילו ידיעה שיש בך משהו, צד נוסף, שאולי את לא יודעת להגדיר בדיוק, אבל הוא חלק ממך והוא דורש מענה.
מענה שהעולם האמיתי לא יודע לתת לו.

אז התחבטת, חששת, השתקת את עצמך, הדחקת, ברחת. חיית בחושך. בצל של מי שאת באמת.
ואחרי תקופה, מצאת את האומץ (או שפשוט נמאס לך לברוח) ובאת לפה. למקום הזה שאולי נראה אפל אבל הוא הדרך היחידה שלך להיות את.

אני לא יודע אם מצאת פה את מה שחיפשת, ואין ספק שיש פה צדדים לא יפים, אבל בסופו של דבר התהליך שאותו את עוברת עכשיו עם עצמך הוא תהליך מואר. תהליך שמלמד אותך להכיר ולאהוב את עצמך כפי שאת.

אז תזכרי. לא אפילה. מוארת.

סוף:
יום 1 לחודש מאי שנת 2020.

אחרי שלושים ומשהו שנות קיום אתה כבר צריך לדעת שדברים גדולים נגמרים בקטן.

ראש ממשלה מקבל שם של רחוב.
מלחמת עולם הופכת למשחק מחשב.
מגיפה היא מותג של בירה.
ואהבה היא בור בלב.

זה מדהים כמה פגיעים אנחנו הופכים להיות כשזה מגיע ממי שקרוב אלינו.
כאילו אנחנו לובשים שריון קשקשים כבד ואימתני שנבנה כדי להתמודד עם מלחמות ומהומות ונועד להגן עלינו ממכות כואבות וחסרות אבחנה.

שריון שגורם לך להרגיש כמעט בלתי מנוצח.

אבל דווקא סכין דקה וחדה, מכוונת היטב, מצליחה להתגבר על ההגנה של השריון האימתני ולהיכנס בין הסדקים של השריון - סדקים שרק מי שהרשית לו להתקרב מספיק קרוב אליך - יכול לראות אותם.

לראות ולדקור בדיוק איפה שהכי כואב.

וזה כאב פתאומי. כזה שלא ציפית לו.
באיזשהו מקום הוא יותר פוגע מכואב.
אבל הוא בעיקר מעציב. כי אתה יודע שהשריון הבא שלך יצטרך להיות אטום יותר.

אין שם קורונה

היא חושבת שהיא לבד.
שאתה כועס, או לא מרוצה ממנה. או שסתם אין לך כוח אליה.

אתה יודע שלפעמים לא להיות שם, זה הכי להיות שם בשבילה.

אתה יודע שכל הישג חדש שהיא תשיג וכל עולם חדש שהיא תגלה כשאתה עדיין מחזיק לה את היד, יהיה מקום שהיא כבר הייתה בו.
בשבילה זו תהיה עוד חוויה במקרה הטוב, אבל לא אירוע משנה תודעה.

אתה יודע שרק כשהיא תצא החוצה, אל החושך או הקור, ותנצח את עצמה בכוחות עצמה, היא תרחיב את הגבולות שלה ותגיע למקום שהיא עוד לא הייתה בו. אף פעם.
מקום שלה.
מקום שאליו היא תוכל לחזור בכל פעם שהיא תפקפק בעצמה וביכולות שלה.

לחיי הסיכון והפרך.

לחיי הספינות שבדרך.  

נניח שיש מישהי שאכפת לך ממנה.
נניח שאותה אחת היא מהנדסת עם מומחיות מיוחדת לנתיבים מהירים להרס עצמי.
ונניח שאתה רואה איך היא סוללת לעצמה נתיב כזה.
מהיר ונוח, בעל נתיב אחד להגברת הנזק במקרה של התנגשות חזיתית, בלי מעקות בטיחות, רמזורים, תמרורים או שדה ראיה.
הנתיב המהיר לשומקום.

סללה וגם נוסעת בו.

יום אחד היא נכנסת למכונית ונוסעת אחרי לילה בלי שינה. על אדים של שפיות.
ביום אחר היא מחפשת טרמפיסט, רצוי עם לב שחור, שיעלה לרכב ואולי ישרוט לה את הנשמה על הדרך.
ביום אחר, זה לא טרמפיסט אחד. אלא כמה.
ואז הוא כבר לא טרמפיסט, הוא קופץ לבקר.
והיא יודעת שזו דרך לשומקום. ובכל זאת.
כנראה בגלל.

ואתה מבין את זה. גם מבין שלבוא בנתיב ממול כדי לנסות להציל אותה יבטיח בסך הכל תאונת דרכים חזיתית. אתה אולי תצא מזה, אבל היא כנראה תתהפך לתהום.

אז אתה פשוט נמצא שם. בשבילה. גם כשהיא מספרת לך אחרי עוד לילה שבו היא לא ישנה על האנשים הרעים שאיתם היא דיברה. בזמן שישנת.
וכמה שאתה חכם ומבין, אתה חסר אונים.
כי זה לא שהיא לא מבינה. היא בוחרת. היא בוחרת למנוע ממך להציל אותה.
אולי היא רוצה לראות כמה זמן תישאר.
אולי היא רוצה לראות שכואב לך כשכואב לה.
אולי היא מחכה שתעזוב כמו כולם לפניך.
יש לה יכולת פנומנלית ליצור נבואות שמגשימות את עצמן.
אז אתה כל לילה הולך לישון מכווץ, מקווה שבבוקר היא עדיין תהיה שם. עדיין פרח עם עלי כותרת.
.
.
.
.
.

פוסט בלי סוף.
לפחות בינתיים.

כמו שעון מקולקל מרושע שמצביע על השעה הנכונה פעם בחיים. בשעת המוות.
כמו ג'וקר שטני שהתפקיד היחיד שלו הוא להוציא את המשקל משיווי המשקל.
כמו חור שחור שבולע הכל.

סופסוף זה הגיע. החלק החסר בפאזל שאף אחד לא חיכה לו. זה שהופך את התמונה כולה לכזו שלא רצית לראות.
אבל תתמודד, בעיה שלך. זו התמונה שלך. זה מי שאתה.

ושוב פעם זה קורה כשהכל מושלם, כמעט מושלם, שואף ללהיות מושלם, רק עוד נגיעה קטנה ואתה שם במקום ששום דבר לא יכול להיות טוב ממנו, דווקא אז הג'וקר מחייך. 

אתה כבר מכיר את החיוך שלו. אתה נתת לו אותו.
חיוך חצי תמים, חצי זומם, כזה שכבר רואה את ההריסות שהוא הולך להשאיר, אבל בשבילך הוא מחייך חיוך תמים, כאילו יש סיכוי שהפעם הוא יתנהג כמו נסיכת לב אדום.

תיק תק.
השעון מתקתק. תיק תיק תיק הוא דופק בלי הפסק.
הוא מזייף קבוע, כבר התרגלת, אבל כשהג'וקר מחייך איכשהו השעון מסתנכרן עם המציאות. שעת המוות הגיעה.

ואז שקט.

ואז אתה מסתכל אחורה ומבין ששוב פעם הרסת הכל.

היית מדויק. כמו תמיד ידעת בדיוק איפה הנקודה הרגישה. איפה לגעת, מה לומר, מתי לשתוק. הרס מוחלט. זו הרי המומחיות שלך.
אתה יודע לבנות נהדר, אבל בהרס אין לך מתחרים. כולם חושבים בטעות שהרס מוחלט הוא מהומה רבה וחלקים מפוזרים מסביב.
אתה יודע שהרס מוחלט זה כשהכל נראה בסדר מבחוץ, אבל בפנים הכל שרוף.

לפעמים מספיק לגעת בקוביה אחת, להוציא מאיזון את הבסיס ואז לראות בהילוך איטי איך הסדר מתערער. בהתחלה זה כמעט לא מורגש. אולי רעידה קטנה. אבל זו רעידה פנימית, כזו שמי שבצד השני לא מכיר, כי זו חוויה של פעם בחיים. ברוכים הבאים לסדנה של המאסטר.
כאילו מישהו הדליק מצית מתחת ללב שלו. עוד לא בטוח אם זה חום או קור. ואז רגע של הפנמה. זה חום.
לא, זה בוער.
ואז שיתוק. ההבנה שמישהו נגע בך כל כך עמוק בפנים.

ואז הרס מוחלט.

ואז הג'וקר חוזר לעשן. השעון חוזר לזייף. החור השחור כבר שכח מה הוא בלע.
נשמה אחת שרופה.
ואתה שנזכר למה אתה שונא את עצמך.

חזרה לשגרה.

לפעמים כל כך בא לך להגיד למישהו "לך להזדיין", שאתה פשוט מעדיף לשתוק.

לדברים טובים יש נטיה להסתיים בצורה לא טובה.

מה שמעורר את השאלה, אם התרוממות הרוח שבתחילת הדרך שווה את הנפילה בסופה.

הרי ברור שלפסוע במישור קל ונעים יותר מאשר להתמודד עם העליות והירידות של רכבת הרים.

מצד שני, קו ישר פירושו סוף החיים.

והנה לכם פרדוקס הא.ק.ג.

היום קיבלתי מחמאה. כך לפחות אני מקווה.
אמרו לי שאני אנושי. בקטע טוב.
וזו מחמאה כי להיות אנושי זה להיות שלם.
כפי שאתה אמור להיות.
כך הסבירו לי.

להיות אנושי זה להיות רגיש אבל תכליתי,
פגיע אבל חזק,
מוביל אבל מתחשב בקצב,
מצליח אבל לא שוכח מאיפה באת,
עם ניסיון חיים אבל עדיין ילד.
כאילו למדת את הנוסחה של לחיות נכון.

ביקום מקביל זו מחמאה שהייתי שמח לקבל. במיוחד כשהיא באה מאדם דעתן וסקרן, עם חוכמה של חתול רחוב (ועוד כמה יתרונות שלא כאן המקום לפרט).
אבל ביקום שלי זו רק חצי תמונה.
כי ביקום שלי להיות אנושי זה להיות חסר. בהגדרה.

ביקום שלי להיות אנושי זה להיות רגיש כי גילית, בדרך הקשה, מה המשמעות של לפגוע במישהו.

להיות חזק כי למדת מה המחיר של להרשות למישהו לפגוע בך. 

להתחשב בקצב כי אחרת תגלה את עצמך, שוב, לבד הרחק מקדימה.

לא לשכוח מאיפה באת כי כבר הבנת כמה זיוף יש בהצלחה רגעית.

להישאר ילד כי הזמן שעובר (מהר הרבה יותר מדי) לא יעשה את זה בשבילך.

ואיך אפשר להיות שלם כשכולך מלא שריטות ושקעים שאספת עם השנים?
הרי בהגדרה אתה חסר משהו אם למדת לא לפגוע, בדרך של ניסוי וטעיה על בשרם של אחרים.

אם למדת להיות חזק רק אחרי שמישהו כבר חרט עמוק בתוכך סדק והבטחת לעצמך ששוב זה לא יקרה. 

אם למדת להעריך את הילדותיות שבך רק אחרי שהרגשת את הזמן נוזל דרך היומיום.

ביקום שלי להיות אנושי זה להיות חסר, כי החסר עולה על סך חלקיו. וזו באמת מחמאה.