היום קיבלתי מחמאה. כך לפחות אני מקווה.
אמרו לי שאני אנושי. בקטע טוב.
וזו מחמאה כי להיות אנושי זה להיות שלם.
כפי שאתה אמור להיות.
כך הסבירו לי.
להיות אנושי זה להיות רגיש אבל תכליתי,
פגיע אבל חזק,
מוביל אבל מתחשב בקצב,
מצליח אבל לא שוכח מאיפה באת,
עם ניסיון חיים אבל עדיין ילד.
כאילו למדת את הנוסחה של לחיות נכון.
ביקום מקביל זו מחמאה שהייתי שמח לקבל. במיוחד כשהיא באה מאדם דעתן וסקרן, עם חוכמה של חתול רחוב (ועוד כמה יתרונות שלא כאן המקום לפרט).
אבל ביקום שלי זו רק חצי תמונה.
כי ביקום שלי להיות אנושי זה להיות חסר. בהגדרה.
ביקום שלי להיות אנושי זה להיות רגיש כי גילית, בדרך הקשה, מה המשמעות של לפגוע במישהו.
להיות חזק כי למדת מה המחיר של להרשות למישהו לפגוע בך.
להתחשב בקצב כי אחרת תגלה את עצמך, שוב, לבד הרחק מקדימה.
לא לשכוח מאיפה באת כי כבר הבנת כמה זיוף יש בהצלחה רגעית.
להישאר ילד כי הזמן שעובר (מהר הרבה יותר מדי) לא יעשה את זה בשבילך.
ואיך אפשר להיות שלם כשכולך מלא שריטות ושקעים שאספת עם השנים?
הרי בהגדרה אתה חסר משהו אם למדת לא לפגוע, בדרך של ניסוי וטעיה על בשרם של אחרים.
אם למדת להיות חזק רק אחרי שמישהו כבר חרט עמוק בתוכך סדק והבטחת לעצמך ששוב זה לא יקרה.
אם למדת להעריך את הילדותיות שבך רק אחרי שהרגשת את הזמן נוזל דרך היומיום.
ביקום שלי להיות אנושי זה להיות חסר, כי החסר עולה על סך חלקיו. וזו באמת מחמאה.