פשוט ככה

1. לבחור פרטנר שיודע לאהוב זה חשוב מאוד,
אבל חשוב פי כמה לבחור פרטנר שיודע לשבור לכם את הלב בעדינות.

2. אנשים חסרי בטחון עצמי לא יודעים להעריך את הכוח שיש להם עליכם בצורה נכונה. לסמוך עליהם זה מתכון לכאב לב מיותר.

זה נכון שבעתיים ביחס לאנשים שיודעים להסתיר את חוסר הבטחון שלהם.

3. אחד הדברים הכי קטנים שאפשר לעשות זה לפגוע ואז לברוח רחוק, מהפחד להתמודד עם ההשלכות של מה שעשית.

4. כשאתה רוצה לבחון אם אתה נקי או לא, אל תסתכל במראה שלך. היא משקרת. תסתכל במראה שמישהו אחר מציב לך.

5. אנשים שבוחרים לענות לך על גבי הבלוג ולא בהודעה פרטית, מעדיפים את הלייקים על פני בירור אמיתי. תסיק מסקנות בהתאם.

6. אתה, ורק אתה אחראי למה שאתה מרגיש. אם נתת אמון באדם הלא נכון ונפגעת, זו אחריות שלך, ושלך בלבד, לעלות משם בחזרה.

7. להגיב בציניות או בריחוק לאדם שמשתף אותך בפגיעה שהוא חווה ממך, זו פגיעה קשה יותר מהפגיעה הראשונה. זו לא חוכמה להיות ציני ומתחכם מול אדם חשוף.

8. אתה לומד על עצמך הרבה יותר כשאתה מסורב אהבה מאשר כשאתה אהוב.

9. להודות שנפגעת זה אולי אמיץ, אבל להישאר קורבן זה דבר טיפשי.

10. לנסוע על 150 קמ"ש בחלונות פתוחים ולשיר יחד עם אום כולתום זו דרך נהדרת לשכוח שכואב לך.

מסתבר שהדרך הכי טובה להיגמל ממישהו היא פשוט לתת לו את הלב שלך. פעם אחרי פעם.
לתת בלי לחשוב,
לקחת את הסיכון שהוא ידחה את מה שנתת לו. הסיכון שתיתן את הכל ותישאר בלי כלום.

בעצם לא סיכון. ידיעה.

לתת לו את הלב שלך בידיעה שהוא ידחה את מה שתיתן לו. לדעת שתהיה תקופה של זמן שבה תישאר בלי כלום.
רק אתה עומד לבד חשוף מול הפחדים הכי כמוסים שלך.

אבל זו רק תקופה. ואחר כך אתה חופשי.
חופשי מהגעגוע. חופשי מהצביטה בלב. חופשי מהתחושה הזו שאתה לא מספיק טוב דווקא בשביל מי שאתה כל כך רוצה.
חופשי מהשאלה למה אתה לא מספיק.

כי אחרי תקופה מסוימת יהיה לך קל לראות איך אתה התקדמת הלאה, התבגרת, למדת על עצמך, התמודדת עם התמצית של הפחדים והכאב שלך, עם הפחד של להיות לא אהוב ועם הכאב שבדחיה, ומתוכם צמחת אדם חדש. נכון יותר וחזק יותר ובעיקר שלם יותר. עם עצמך.
והוא, הוא נשאר באותו מקום. קצת מבולבל. הרבה חושש. חושש לקבל, חושש לתת, מפחד להיסחף, עוצר את עצמו מלעוף גבוה ולמעלה.
מעדיף את הידוע והמוכר, גם כשהוא כבר מכיר את החור שיש לו בלב.

ואז אתה מבין שאתה חופשי. באמת חופשי.
חופשי לדעת שאתה מספיק.
חופשי להיות אמיץ כדי לתת, בלי לפחד מהסטירה. חופשי לשאוף גבוה.

זה פשוט הוא שלא חופשי לקבל.

*נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד*

כשאני נתקל בפרופיל של אישה, פה בכלוב, שנראה ככה:

מי אני:

אני לא.

השקפות על עולם השליטה:
לא עניינכם.

גבולות:
המון.

אני יודע שיותר מדי גברים טיפשים עברו שם.

נכנסתי לאמבטיה, שתיהן כבר היו בתוך המים, שמחות כמו שרק ילדות יודעות להיות כשהן באמבטיה. ומולי חלון עגול, כמו של אוניה, פונה מערבה אל השמש הנוטה, הזוהרת של דמדומי יום הזיכרון.

בשניה הראשונה היא הבזיקה לי לתוך העיניים. סינוורה. שיתקה את כל החושים.

ואז פתחתי פה והתחלתי לשתות אותה.

את השמש.

לגימות עמוקות ומלאות. שוטף לעצמי את הריאות בשמש חמימה של מוצאי יום הזיכרון.

אותה שמש בדיוק שהייתה שם באותו יום. אז היא הייתה רותחת וקשה. מכה על הראש ונותנת תוספת משלה, קטנה אבל בלתי נסבלת לתופת.

והיום, מוצא את עצמי כמעט נרדם מול החמימות הוורודה הזו.
בעמידה. עם הפנים מערבה.
באמבטיה. של הילדות.
בסופו של יום הזיכרון.

אם היית יכול לחזור אל השניה הזאת לפני שזה קרה.

לחזור שניה לפני. ולעצור.

לעצור את הכל שניה לפני שזה קרה.

שניה לפני שקראת את הפרופיל שלך ואמרת לעצמך וואלה את זאת אני רוצה להכיר.

שניה לפני ששלחת לה את ההודעה.

שניה לפני שפתחת את התשובה שלה.

שניה לפני שקראת את התשובה שלה. ואז קראת שוב.

שניה לפני שחייכת חיוך גדול.

שניה לפני שענית לה. תשובה שנונה חצי שובבה, כזאת שידעת שתוציא ממנה תגובה.

שניה לפני שהרגשת את הפרפרים בבטן.

שניה לפני שהתרגשת.

שניה לפני שנפגשת.

שניה לפני שהתאהבת.

שניה לפני שהיא שברה לך את הלב.

אם היית יכול לעצור שניה לפני.  איפה היית עוצר?

לפעמים אני תוהה אם היא מבינה שהמרחק שתפסתי הוא לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שאני לא יכול בלי.

קחו כלל לחיים. שיהיה לכם לשעת חירום:

ייבוש גרוע משקר.

מישהו אמר דבר יפה שיצא קצת עקום,
מישהו עשה מחווה טובה שיצאה לא בדיוק לטעמכם,
למישהו הייתה כוונה טובה אבל ביצוע לא משהו?

יאללה שחררו. תחייכו, תנו מילה טובה, תפרגנו.
האמת הפנימית שלכם תשרוד את השקר הקטן הזה. מבטיח.
ואם לא, תשלחו אותה אלי.

לעיתים אני קורא פרופילים או בלוגים שמזכירים לי את הטרגדיה של עידן הרשתות החברתיות.
העובדה שיש פלטפורמה שמאפשרת לך להביע דעה, לא אומרת שיש לך דעה שצריך להשמיע. בטח שלא בפומבי.

לפעמים זה מבלבל אנשים וזה תמיד נשמע עצוב.

תהיי חזקה, תהיי חלשה, תהיי חכמה, תהיי טיפשה, תהיי צודקת, תהיי צוחקת, תהיי עצובה, תהיי אבודה, תהיי שלמה, תהיי שרוטה, תהיי מפורקת, תהיי את, תהיי אף אחת, תהיי כאן, תהיי שלווה, תהיי מלאה, תהיי רוצה, תהיי צבעונית, תהיי חד גונית, תהיי מה שאת רוצה להיות, או לא להיות, תהיי למעלה, תהיי למטה, תהיי אף פעם, תהיי יודעת, תהיי תוהה, תהיי חדה, תהיי נוזלת, תהיי קהה, תהיי חותכת, תהיי הורסת, תהיי שכלתנית, תהיי רגשית, תהיי שואלת, תהיי יודעת ולא יודעת ולא יודעת לשאול, תהיי מבריקה או לא אפויה, תהיי ידענית ויצאנית וידוענית וידיעונית ודעתנית ומה שלא יהיה.

רק אל תהיי משעממת.

ותאהבי את מאיר אריאל.

הוא משוטט לו במקום הזה שאתם קוראים לו אתר אינטרנט, אבל באמת הוא יקום מקביל.

מסתכל על שורות מדפים ארוכות ארוכות. וגבוהות גבוהות.
מונחות עליהם נשמות.
כתמים של אור. הבזקים של אפילה. אנושיות חשופה.
לעיתים נשמה אחת על מדף שלם, לעיתים עשרות נשמות על מדף אחד, מצטופפות, ספק פוחדות מהלבד, ספק מתחממות מהביחד.
נשמות נפשות, מונחות, פרוסות לרווחה. מגלות את עצמן כפי שהן. כמו שלעולם הן לא תהיינה בעולם האמיתי.
הן הרי באו לכאן כדי להיות הן עצמן.

והוא מסתובב.
בוחן.
מסתכל.
חצי סקרן חצי רגשן.
זה עולם של נשמות, והוא אספן נשמות.
טוב, לא אספן. אולי חוקר.
חוקר של נשמות. אבל בעצם גם לא חוקר.
הוא גנן. גנן של נשמות. הוא כל כך אוהב אותן. להרגיש אותן, לטפח אותן, להזכיר להן מי הן באמת.
והוא בעצמו לא יודע אם הוא גנן כמו של פעוטות או גנן כמו של פרחים.

והנשמות דומות הן בשמחה ובצחוק, אבל לכל אחת מהן יש אפילה משל עצמה. אפילה שייחודית רק לה.
אחת כאבה, אחרת נקרעה, שלישית מושיטה יד למקום שבו היה מישהו רק עד לפני רגע וכעת אין שם דבר. רביעית מעולם לא הרגישה דבר. חמישית חיה בחלל. שישית למדה להיזהר דווקא ממי שלא צריך להיזהר מפניו. שביעית צריכה את הקצה. לשמינית אין קצה. תשיעית לא יודעת בכלל שהיא נשמה, חושבת שהיא סתם. ועשירית מסתכלת למטה אל התהום ומתלבטת אם לחיבוק שלו היא השתוקקה כל הזמן.
מעל כולן זו שרק קפצה לבקר. היא בכלל לא מכאן ואין לה מושג אם "כאן" זה למעלה או למטה.

והבדידות, והצורך, והרצון, והחלל שנשאר, והשקט, והצעקות הדוממות, והדמעות שכבר לא יורדות, ושתי הידיים שמושטות קדימה, רוצות לחבק אבל מוכנות גם להגן, וכל מבט, מילה או שתיקה מספרים את הסיפור. ולכל נשמה הסיפור שלה.

ובמבט ראשון זה מרגיש כמו גן עדן של נשמות, אבל באמת זה יריד של רגשות. לפעמים רגשות פשוטים כמו אהבה ושנאה וקנאה ובדידות, לפעמים אקזוטיים בלי שם או תחושה, רק עם שמץ זיכרון של ריח שלוקח רחוק.

והוא מסתובב. 
מסתכל.
בוחן.

ובוחר.