מסתבר שהדרך הכי טובה להיגמל ממישהו היא פשוט לתת לו את הלב שלך. פעם אחרי פעם.
לתת בלי לחשוב,
לקחת את הסיכון שהוא ידחה את מה שנתת לו. הסיכון שתיתן את הכל ותישאר בלי כלום.
בעצם לא סיכון. ידיעה.
לתת לו את הלב שלך בידיעה שהוא ידחה את מה שתיתן לו. לדעת שתהיה תקופה של זמן שבה תישאר בלי כלום.
רק אתה עומד לבד חשוף מול הפחדים הכי כמוסים שלך.
אבל זו רק תקופה. ואחר כך אתה חופשי.
חופשי מהגעגוע. חופשי מהצביטה בלב. חופשי מהתחושה הזו שאתה לא מספיק טוב דווקא בשביל מי שאתה כל כך רוצה.
חופשי מהשאלה למה אתה לא מספיק.
כי אחרי תקופה מסוימת יהיה לך קל לראות איך אתה התקדמת הלאה, התבגרת, למדת על עצמך, התמודדת עם התמצית של הפחדים והכאב שלך, עם הפחד של להיות לא אהוב ועם הכאב שבדחיה, ומתוכם צמחת אדם חדש. נכון יותר וחזק יותר ובעיקר שלם יותר. עם עצמך.
והוא, הוא נשאר באותו מקום. קצת מבולבל. הרבה חושש. חושש לקבל, חושש לתת, מפחד להיסחף, עוצר את עצמו מלעוף גבוה ולמעלה.
מעדיף את הידוע והמוכר, גם כשהוא כבר מכיר את החור שיש לו בלב.
ואז אתה מבין שאתה חופשי. באמת חופשי.
חופשי לדעת שאתה מספיק.
חופשי להיות אמיץ כדי לתת, בלי לפחד מהסטירה. חופשי לשאוף גבוה.
זה פשוט הוא שלא חופשי לקבל.
*נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד*
