הוא משוטט לו במקום הזה שאתם קוראים לו אתר אינטרנט, אבל באמת הוא יקום מקביל.
מסתכל על שורות מדפים ארוכות ארוכות. וגבוהות גבוהות.
מונחות עליהם נשמות.
כתמים של אור. הבזקים של אפילה. אנושיות חשופה.
לעיתים נשמה אחת על מדף שלם, לעיתים עשרות נשמות על מדף אחד, מצטופפות, ספק פוחדות מהלבד, ספק מתחממות מהביחד.
נשמות נפשות, מונחות, פרוסות לרווחה. מגלות את עצמן כפי שהן. כמו שלעולם הן לא תהיינה בעולם האמיתי.
הן הרי באו לכאן כדי להיות הן עצמן.
והוא מסתובב.
בוחן.
מסתכל.
חצי סקרן חצי רגשן.
זה עולם של נשמות, והוא אספן נשמות.
טוב, לא אספן. אולי חוקר.
חוקר של נשמות. אבל בעצם גם לא חוקר.
הוא גנן. גנן של נשמות. הוא כל כך אוהב אותן. להרגיש אותן, לטפח אותן, להזכיר להן מי הן באמת.
והוא בעצמו לא יודע אם הוא גנן כמו של פעוטות או גנן כמו של פרחים.
והנשמות דומות הן בשמחה ובצחוק, אבל לכל אחת מהן יש אפילה משל עצמה. אפילה שייחודית רק לה.
אחת כאבה, אחרת נקרעה, שלישית מושיטה יד למקום שבו היה מישהו רק עד לפני רגע וכעת אין שם דבר. רביעית מעולם לא הרגישה דבר. חמישית חיה בחלל. שישית למדה להיזהר דווקא ממי שלא צריך להיזהר מפניו. שביעית צריכה את הקצה. לשמינית אין קצה. תשיעית לא יודעת בכלל שהיא נשמה, חושבת שהיא סתם. ועשירית מסתכלת למטה אל התהום ומתלבטת אם לחיבוק שלו היא השתוקקה כל הזמן.
מעל כולן זו שרק קפצה לבקר. היא בכלל לא מכאן ואין לה מושג אם "כאן" זה למעלה או למטה.
והבדידות, והצורך, והרצון, והחלל שנשאר, והשקט, והצעקות הדוממות, והדמעות שכבר לא יורדות, ושתי הידיים שמושטות קדימה, רוצות לחבק אבל מוכנות גם להגן, וכל מבט, מילה או שתיקה מספרים את הסיפור. ולכל נשמה הסיפור שלה.
ובמבט ראשון זה מרגיש כמו גן עדן של נשמות, אבל באמת זה יריד של רגשות. לפעמים רגשות פשוטים כמו אהבה ושנאה וקנאה ובדידות, לפעמים אקזוטיים בלי שם או תחושה, רק עם שמץ זיכרון של ריח שלוקח רחוק.
והוא מסתובב.
מסתכל.
בוחן.
ובוחר.
