פשוט ככה

נכנסתי לאמבטיה, שתיהן כבר היו בתוך המים, שמחות כמו שרק ילדות יודעות להיות כשהן באמבטיה. ומולי חלון עגול, כמו של אוניה, פונה מערבה אל השמש הנוטה, הזוהרת של דמדומי יום הזיכרון.

בשניה הראשונה היא הבזיקה לי לתוך העיניים. סינוורה. שיתקה את כל החושים.

ואז פתחתי פה והתחלתי לשתות אותה.

את השמש.

לגימות עמוקות ומלאות. שוטף לעצמי את הריאות בשמש חמימה של מוצאי יום הזיכרון.

אותה שמש בדיוק שהייתה שם באותו יום. אז היא הייתה רותחת וקשה. מכה על הראש ונותנת תוספת משלה, קטנה אבל בלתי נסבלת לתופת.

והיום, מוצא את עצמי כמעט נרדם מול החמימות הוורודה הזו.
בעמידה. עם הפנים מערבה.
באמבטיה. של הילדות.
בסופו של יום הזיכרון.