פשוט ככה

נניח שיש מישהי שאכפת לך ממנה.
נניח שאותה אחת היא מהנדסת עם מומחיות מיוחדת לנתיבים מהירים להרס עצמי.
ונניח שאתה רואה איך היא סוללת לעצמה נתיב כזה.
מהיר ונוח, בעל נתיב אחד להגברת הנזק במקרה של התנגשות חזיתית, בלי מעקות בטיחות, רמזורים, תמרורים או שדה ראיה.
הנתיב המהיר לשומקום.

סללה וגם נוסעת בו.

יום אחד היא נכנסת למכונית ונוסעת אחרי לילה בלי שינה. על אדים של שפיות.
ביום אחר היא מחפשת טרמפיסט, רצוי עם לב שחור, שיעלה לרכב ואולי ישרוט לה את הנשמה על הדרך.
ביום אחר, זה לא טרמפיסט אחד. אלא כמה.
ואז הוא כבר לא טרמפיסט, הוא קופץ לבקר.
והיא יודעת שזו דרך לשומקום. ובכל זאת.
כנראה בגלל.

ואתה מבין את זה. גם מבין שלבוא בנתיב ממול כדי לנסות להציל אותה יבטיח בסך הכל תאונת דרכים חזיתית. אתה אולי תצא מזה, אבל היא כנראה תתהפך לתהום.

אז אתה פשוט נמצא שם. בשבילה. גם כשהיא מספרת לך אחרי עוד לילה שבו היא לא ישנה על האנשים הרעים שאיתם היא דיברה. בזמן שישנת.
וכמה שאתה חכם ומבין, אתה חסר אונים.
כי זה לא שהיא לא מבינה. היא בוחרת. היא בוחרת למנוע ממך להציל אותה.
אולי היא רוצה לראות כמה זמן תישאר.
אולי היא רוצה לראות שכואב לך כשכואב לה.
אולי היא מחכה שתעזוב כמו כולם לפניך.
יש לה יכולת פנומנלית ליצור נבואות שמגשימות את עצמן.
אז אתה כל לילה הולך לישון מכווץ, מקווה שבבוקר היא עדיין תהיה שם. עדיין פרח עם עלי כותרת.
.
.
.
.
.

פוסט בלי סוף.
לפחות בינתיים.