כמו שעון מקולקל מרושע שמצביע על השעה הנכונה פעם בחיים. בשעת המוות.
כמו ג'וקר שטני שהתפקיד היחיד שלו הוא להוציא את המשקל משיווי המשקל.
כמו חור שחור שבולע הכל.
סופסוף זה הגיע. החלק החסר בפאזל שאף אחד לא חיכה לו. זה שהופך את התמונה כולה לכזו שלא רצית לראות.
אבל תתמודד, בעיה שלך. זו התמונה שלך. זה מי שאתה.
ושוב פעם זה קורה כשהכל מושלם, כמעט מושלם, שואף ללהיות מושלם, רק עוד נגיעה קטנה ואתה שם במקום ששום דבר לא יכול להיות טוב ממנו, דווקא אז הג'וקר מחייך.
אתה כבר מכיר את החיוך שלו. אתה נתת לו אותו.
חיוך חצי תמים, חצי זומם, כזה שכבר רואה את ההריסות שהוא הולך להשאיר, אבל בשבילך הוא מחייך חיוך תמים, כאילו יש סיכוי שהפעם הוא יתנהג כמו נסיכת לב אדום.
תיק תק.
השעון מתקתק. תיק תיק תיק הוא דופק בלי הפסק.
הוא מזייף קבוע, כבר התרגלת, אבל כשהג'וקר מחייך איכשהו השעון מסתנכרן עם המציאות. שעת המוות הגיעה.
ואז שקט.
ואז אתה מסתכל אחורה ומבין ששוב פעם הרסת הכל.
היית מדויק. כמו תמיד ידעת בדיוק איפה הנקודה הרגישה. איפה לגעת, מה לומר, מתי לשתוק. הרס מוחלט. זו הרי המומחיות שלך.
אתה יודע לבנות נהדר, אבל בהרס אין לך מתחרים. כולם חושבים בטעות שהרס מוחלט הוא מהומה רבה וחלקים מפוזרים מסביב.
אתה יודע שהרס מוחלט זה כשהכל נראה בסדר מבחוץ, אבל בפנים הכל שרוף.
לפעמים מספיק לגעת בקוביה אחת, להוציא מאיזון את הבסיס ואז לראות בהילוך איטי איך הסדר מתערער. בהתחלה זה כמעט לא מורגש. אולי רעידה קטנה. אבל זו רעידה פנימית, כזו שמי שבצד השני לא מכיר, כי זו חוויה של פעם בחיים. ברוכים הבאים לסדנה של המאסטר.
כאילו מישהו הדליק מצית מתחת ללב שלו. עוד לא בטוח אם זה חום או קור. ואז רגע של הפנמה. זה חום.
לא, זה בוער.
ואז שיתוק. ההבנה שמישהו נגע בך כל כך עמוק בפנים.
ואז הרס מוחלט.
ואז הג'וקר חוזר לעשן. השעון חוזר לזייף. החור השחור כבר שכח מה הוא בלע.
נשמה אחת שרופה.
ואתה שנזכר למה אתה שונא את עצמך.
חזרה לשגרה.