להתחלות יש לפעמים נטיה כואבת להיות גם סופים. ככה שההתרגשות של הגילוי ושל הציפיה לעתיד לבוא מתערבבת עם התחושה הכבדה הזו של הזמן שחומק לך בין האצבעות, שמרגישים כשמבינים שמה שהיה כבר לא יחזור.
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לומדים לזהות את זה מוקדם יותר. אנחנו לומדים, באמצעות שבריר של רגע סתמי, כזה שקורה לכולם, להרים לרגע את המסך מהעתיד ולראות את מה שמחכה לנו.
לפעמים מספיק לראות את הילדה הקטנה שלך הולכת בפעם הראשונה לבד לבית הספר כדי להרגיש טעימה מהכאב (וההתרגשות) שתרגיש כשתראה אותה עולה על האוטובוס בדרך ליום הראשון שלה בצבא, או פוסעת לאט, מתרחקת ממך בדרך לחופה שלה.
יכול להיות שזה קשור גם לתחושה המשתנה של הזמן שעובר ככל שאנחנו מתבגרים. פתאום הזמן הופך להיות מוחשי יותר, פחות נוזלי. יש לו ביטוי פיזי במציאות, בקמט חדש על הפנים, בילד שגדל בעוד שנה, והוא לא רק מספר כמו שהתרגלנו שהוא היה, לפני שהגיל הפך להיות משהו שמרגישים.
ולפעמים יש לנו נטיה לחשוב שאם נחזיק חזק ולא ניתן להתחלה לקרות אז גם הסוף לא יבוא.
כאילו יש לנו שליטה על תהליכים שחזקים מאיתנו או מהרצונות שלנו.
והנטיה הזו מתגברת כשההתחלות והסופים נוגעים בדברים שיקרים לנו. באנשים שאנחנו אוהבים.
זה יכול להיות כואב להבין שאין לנו שליטה על התחלות של דברים שהסוף שלהם ברור.
זה קורה כשההורים שלנו מתחילים להזדקן.
זה קורה כשהילדים שלנו מפסיקים להיות ילדים.
וזה גם קורה כשמישהי מאוד יקרה לך לומדת לפרוס כנפיים ואתה יודע שלמרות שבהתחלה היא תיפול ותחשוש ותרצה שתחזיק לה את היד, בסוף היא תעוף למעלה וגבוה. איפה שהיד שלך כבר לא מגיעה.
היא עוד לא יודעת את זה, אבל אתה קיבלת הצצה מעבר למסך.
וזו התחלה משמחת עם תחושה חמוצה של סוף.
