אז מה תעשה עם כל הזעם הזה?
מה לעזאזל תעשה עם כל הזעם הנהדר הזה?
זה לא עוד כעס חביב שכזה של סוף יום מחורבן עם בוס מציק וילדים שלא רצו ללכת לישון.
זה לא באסה של יום ראשון שתעבור ביום שני. ואם לא אז בשלישי.
זה לא דאון של סוף פרויקט שמשאיר בך חלל חסר אנרגיות.
זה זעם.
זה גוש רדיואקטיבי שעלול להחריב עולמות.
במקרה הזה העולמות שלך.
בונה עולמות ומחריבן. כמו אלוהים פסיכופת.
ואתה מכיר אותו טוב.
הוא נמצא אצלך באמצע הבטן. והוא לא הולך לשומקום. ואם הוא הולך, הוא לוקח אותך איתו. ואתה לא רוצה ללכת אחריו.
המקומות שאליהם הוא לוקח זה כמו להיות קפיטליסט ברוסיה של סטלין . זה כמו להיות המאהב של אווה בראון שניה אחרי שהיטלר הגיע הביתה מוקדם מדי מהעבודה ותפס אתכם על הספה. זה כמו להיות חד קרן במסיבה של ערפדים. זה לא משהו שאתה עושה לעצמך. לא מרצונך החופשי.
אבל הוא שם. בלמטה של הבטן. לא הולך לשום מקום. רק מידי פעם מציץ לבדוק מה נשמע.
ואתה יודע למה הוא שם. אתה יודע איפה הוא נולד. אתה יודע שהוא שם כדי להציל אותך מעצמך. כמו הענק הירוק הפרטי שלך.
הוא נוצר מחוויה של חוסר אונים ושל השפלה ושל כאב ושל קיפאון.
הוא התוצאה של אותה פעם שרצית לצעוק די, אבל שום מילה לא יצאה לך מהפה.
הוא נולד אחרי אותה פעם שרק רצית לברוח, אבל השרירים שלך בגדו בך וקפאו ורק הרגשת, את הכל. אבל לא יכולת לזוז. כמו ורסיה חולנית של מודעות בזמן הרדמה.
שם הוא נולד. כמו אמצעי הגנה אחרון לקראת הפעם הבאה שלא תבוא.
ואתה שונא אותו שהוא קיים כי הוא מזכיר לך למה הוא בכלל קיים, אבל אתה גם מודה לאל בכל יום שהוא קיים. הוא ההוכחה לזה שאתה לא נורמלי אבל שפוי. הוא מזכיר לך שאתה שרוט אבל מסוגל להתמודד עם זה.
הוא שם כמו שומר ראש שעדיף היה שלא היית צריך, אבל במציאות כמו שלנו, תבדוק שיש לך אחד כזה.
אז תחבק את הזעם שלך. תגיד לו שאתה מבין אותו. שאתה אוהב אותו. שאתה שונא שהוא קיים אבל שמח שהוא שלך.
