לפעמים כל הקיום שלך מצטמצם לארבעה ננומילימטרים של קרום דקיק שמפריד בין הכאוס הפנימי שיש בתוכך לבין המציאות היומיומית של כל השאר.
ארבעה ננומילימטר (בערך, כן?) של כלום שמפרידים בין להיות לבין להתפרק.
כלום, כי אין באמת חומר מוחשי שמפריד בין היש ובין האין. המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים הוא בסך הכל כח רצון. ולא תמיד יש כח ולא תמיד יש רצון.
ובשביל שכל דבר ישאר במקום אתה צריך למקד את כל האנרגיות שלך בשטח ההפקר הזה. לגרום לו להישאר במקום. להישאר הפקר, לא לתפוס צד. לגרום לו להאמין שהוא קיים. כי בלי שהוא יאמין באשליה הזו שהוא קיים הוא פשוט יתאדה.
אתה צריך המון אנרגיה בשביל זה.
פה נכנס הקטע של הרעש.
כי לרעש יש קטע שגם הוא צורך המון אנרגיה. אחרת הוא הופך להיות בלתי נסבל ועלול לשטוף את הכל.
וכשאתה צריך את כל האנרגיות שלך רק כדי לעזור למציאות להיות מציאות ולא אסון טבע הומניטרי, אין לך באמת אנרגיות נוספות להשקיע במינונים של רעש.
ופה נכנס הקטע של השקט.
שקט זה לא היעדר רעש. זה גם לא לתפוס מרחק ולעזוב אותך לנפשך. להיפך. לעזוב אותך לנפשך זה המון רעש.
שקט זה פשוט להיות פה, אבל בלי לצרוך המון אנרגיה. אולי אפילו לתת קצת אנרגיה. קצת כמו שנת חורף של דובים אבל מהסוג של דובוני אכפת לי.
שקט זה לחבק במילים. שקט זה ללטף עם העיניים. שקט זה לגרום לך לדעת שהכל בסדר ושזו תקופה שתעבור. שקט זה להצליח להשתיק את הפחדים על מה יהיה ואיך ומתי וכל העתיד הזה שלא ברור כדי לצלוח את הכאן והעכשיו. שקט זה להצליח להאמין בעצמך שגם בך יש את הכוח להכיל.
שקט זה לא מרחק. שקט זה לא ריחוק. שקט זה להיות הכי קרוב שאפשר רק בתדר אחר.