יש בשנאה משהו שמפחיד אותנו. היא טוטאלית, היא שורפת, היא אפלה, אבל בעיקר היא הסוף של התקוות שלנו. בגלל זה היא קצת אוכלת אותנו מבפנים בכל פעם שאנחנו משתמשים בה.
שנאה היא רגש קצת מוזר. אולי אפילו אירוני.
ייתכן שרגש זו לא מילה מספיק מדויקת, כיוון ששנאה היא קצת יותר מסתם רגש. היא כמו רכז של תמציות רגש, והיא גורמת לנו להרגיש קצת מלוכלכים אחרי שאנחנו משתמשים בה.
היא מרגישה כמו התמצית השחורה והגרגירית שנשארת בתחתית של כוס קפה קר. היא מריחה כמו קצוות שרופים של חוטי חשמל שסיימו לבעור אבל עוד נשאר בהם ריח מגעיל כזה של מתכת וסוף. והיא נדבקת כמו קצף עכור שצף על שמן טיגון שהשתמשו בו יותר מדי.
שנאה נולדת מתוך חוסר. מתוך אכזבה. מתוך התחושות שנוצרות אחרי שכל מה שדמיינת מתפוגג. היא התוצאה של האכזבה של החלומות שלנו. היא כמו מלא סופים של משחקים שנורא אהבת לשחק בהם, אבל הפסדת בכולם.
והקטע המוזר בשנאה, הוא שהיא בכלל התחילה בתור רגש טוב וחיובי. היא בעצם הבן החורג, המוזר והמעוות של האהבה והתקווה.
היא התחילה באופטימיות גדולה ובתקוות לעתיד. היא התחילה בכל הכוח, כשהעזת לתת את כל כולך וקפצת ראש אל עבר העתיד, בלי לפחד ובלי לפקפק.
ידעת שאתה יודע וגם רוצה לשחות בשלולית המלבלבת הזאת.
מה שלא לקחת בחשבון זה שהמים קצת יותר רדודים ממה שחשבת. ובקצה שלהם, סנטימטר וחצי מתחת לשדה הראיה שלך מסתתרת לה אבן קטנה, חדה ומעצבנת. כזו שתהיה מספיק חדה ומרושעת כדי לפתוח לך את כל הראש, אבל לא מספיק גדולה כדי להרוג אותך.
ושם נגמרה האופטימיות ומתחילה המציאות.
והמציאות, יש לה דרכים משלה לשחק בך. פתאום תקווה הופכת לייאוש. פתאום אופטימיות הופכת למועקה.
פתאום אהבה הופכת לשנאה.
כי מסתבר שאנחנו שונאים רק את מה שממש מפחיד אותנו או ממש מאכזב אותנו. אנחנו שונאים את מה שנהיה, במקום מה שהיה אמור להיות. אנחנו שונאים רק את מה שהיה אמור להיות טוב אבל עושה לנו כל כך רע. אנחנו שונאים כשאנחנו מתייאשים מהאפשרות שיקרה משהו טוב בסוף התקוות שלנו. אנחנו שונאים כשהמציאות מוכיחה לנו שהיא חזקה מהחלומות שלנו.
בגלל זה יש משהו כל כך מכווץ בשנאה. בגלל זה אנחנו כל כך שונאים להודות שאנחנו שונאים, כי בהכרח אנחנו מודים שנכשלנו.
אז את מבינה? כשאני אומר לך שאני שונא אותך, זה לא בגלל שאני שונא אותך. זה רק בגלל שפעם אהבתי אותך.
