יש בה שילוב של אש ושל קרח.
מצד אחד חיוך של שמש שמאיר את החדר כולו, מצד שני, כשהיא הולכת במסדרון זה מרגיש כמו קרחון עצום שמפלס לעצמו את הדרך. כדאי לך לזוז.
ולא. אין לזה שום קשר למימדים הפיזיים שלה. היא תמירה ורזה. מתנשאת בחצי ראש מעל כל החברות שלה.
ותמיד נדמה שיש לה מטרה. שהיא יודעת לאן היא רוצה להגיע וחוצבת את הדרך שלה לשם.
נדמה שהיא, שלא כמו שאר בני התמותה, לא הולכת אל היעד שלה. היעד שלה בא אליה. היא רק מתרכזת, מקמטת את המצח היפה שלה וזה פשוט קורה.
החיים פשוט קורים לה.
לכן שלשום זה קצת הפתיע, כשהיא באה אלי למשרד. עניינים של עבודה, כמובן.
דופקת בדלת, נכנסת למשרד ומחכה.
לא סתם מחכה. עומדת במרחק של מטר מהשולחן, עיניים מושפלות וידיים מאחורי הגב.
לא מדברת ולא זזה. פשוט מחכה שאסיים את מה שעשיתי באותו הרגע. ממתינה בשקט, בסבלנות.
כמו קרחון שסיים מסע של חורף שלם.
ובלי מילים, זה הרגיש כל כך נוח לשנינו. היא בעמידה שלה, ואני בהתבוננות שלי בה, ממתינה.
כל אחד במקום שלו.