קמתי הבוקר כהרגלי, קפה, בלדות דיכאוניות ותשחץ. בוקר שישי נורמלי ומשעמם לכל דבר ועניין. מרחוק נשמעו קולות הילדים המשחקים בגינה הציבורית וצעקותיהן של אמהות דואגות הדהדו בכל השכונה. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ספגתי לתוכי את אווירת השישי המקסימה וריח הבישולים של השכנה מילא את כל הבית. איך אני אוהבת שהיא אופה חלות.. הכל היה מוכר, הכל היה משעמם, בדיוק כמו שאני אוהבת. אין כמו הנחמה שיש בשגרת יום החופש המקסים הזה. הכל הרגיש בדיוק במקום, אפילו הכלב של השכן מקומה שלישית ידע בדיוק מתי הוא צריך לנבוח. סיימתי את התשחץ והכנתי עוד כוס של קפה רותח, רכב החב"דניקים עבר ברחוב כשהוא משמיע בקולי קולות את "שלום עליכם". זה הכה בי עכשיו, למה אי פעם חשבתי שאני צריכה לעזוב כדי למצוא את עצמי? זו אני. אני הבחורה שחנה השכנה תמיד מביאה לה חתיכת חלה, זו שלא מתעצבנת על הגינה שהעיריה החליטה לתקוע לה מול הבית כי רעש הילדים משרה בה אווירה של שמחה. זו שאוהבת את הכלב המציק של השכנים ומתה על "שלום עליכם".לסיפור הזה אין פואנטה מיוחדת, כי הוא לא צריך. הוא מושלם בדיוק כמו שהוא.
טוב, אולי חוץ מהצעקות של האמהות החרדתיות ;)
לפני 5 שנים. 8 בנובמבר 2019 בשעה 18:01