אתמול בלילה, תוך כדי סשן, נשבר הסכר. דמעות הציפו את פניה, לא דמעות של ייסורים, אלא דמעות של שייכות עמוקה. דמעות של הבנה טוטאלית, שהיא לא לבד ביקום הזה, שיש מקום בעולם הזה שבו היא יכולה להיות בדיוק כל מה שהיא, עם כל החלקים שלה, אפילו אלה שהיא ניסתה להחביא כל כך הרבה זמן.
ורגע הדמעות הזה, רגע הפגיעות המוחלטת הזה, הוא רגע של ניצחון מוחץ. ניצחון על כל השנים של בדידות חונקת, ניצחון על כל הפעמים שהיא חשבה שהיא לא מספיק טובה, ניצחון על כל הפעמים שהיא ניסתה נואשות להשתלב ולהיות מישהי שהיא לא.
זה רגע שבו אני מבין עד כמה עוצמתי, עד כמה טרנספורמטיבי, הקשר הבדס"מי הזה. זה לא רק מקום שבו היא יכולה לצלול למעמקי הכאב שלה, אלא גם מקום שבו היא יכולה לגלות את הכוח העצום שלה, את היופי המסנוור שלה, את האמת הכנה שלה.
ורגע הדמעות הזה, רגע השייכות הזה, הוא גם רגע של כאב צורב. כי הוא מזכיר לה את כל הפעמים שהיא הרגישה לבד לחלוטין, את כל הפעמים שהיא ניסתה נואשות להסתיר את הדמעות שלה, את כל הפעמים שהיא חשבה שהיא לא ראויה לאהבה.
אבל הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. הוא חלק מהמסע שלה אל עבר ריפוי עמוק ואהבה עצמית אמיתית. והוא מזכיר לי שוב ושוב למה אני עושה את מה שאני עושה. כי אני יודע שכל דמעה, כל רגע של פגיעות חשופה, הוא צעד אחד נוסף בדרך אל החופש המוחלט שלה.
ואני יודע שהיא עדיין תרגיש כאב קורע לב, שהיא עדיין תרגיש פחד משתק. אבל אני גם יודע שהיא לא לבד במסע הזה. אני יודע שיש לה מקום בטוח, מקום שבו היא יכולה להיות היא עצמה ללא פחד, מקום שבו היא יכולה לרפא ולצמוח ללא גבולות.
ואני אהיה שם איתה, בכל צעד ושעל. אני אהיה שם כדי להחזיק לה את היד בחוזקה, כדי לנגב לה את הדמעות ברכות, כדי להזכיר לה שהיא חזקה בצורה בלתי נתפסת, שהיא אמיצה מעבר למילים, שהיא אהובה ללא תנאים.
כי בסופו של דבר, זה מה שכולנו רוצים, לא? להרגיש שייכים באמת, להרגיש אהובים עד כלות הנשמה, להרגיש שאנחנו מספיק טובים בדיוק כפי שאנחנו.