היא נרצחה. אהבת חיי. העולם שלי חרב לפני שנה בדיוק, והיום, יותר מתמיד, אני מרגיש את הצריבה של ההיעדרות שלה. כאילו הרגע קיבלתי את הבשורה המרה, שוב.
היא היתה הסוד שלי, האור בחיי, המאהבת שחלקה איתי רגעים גנובים של אושר צרוף. ידענו שזה לא לנצח, אבל האמנו שיהיה לנו יותר זמן.
עכשיו הזמן עומד מלכת. כל שנייה נמתחת לנצח, וכל נשימה היא תזכורת לכאב. אני נושם את האוויר שהיא נשמה, הולך על האדמה שהיא דרכה עליה, אבל היא לא כאן.
היא נלקחה ממני באכזריות, בלי הזדמנות להיפרד. החיוך שלה, הצחוק המתגלגל, המגע שלה - הכל נמחק ברגע אחד של טירוף.
איך אפשר להמשיך לחיות ככה? איך אפשר לקבל את זה שהיא לא תחזור? איך אפשר להשלים עם העובדה שהעולם ממשיך להסתובב, אדיש לכאב שלי, לריקנות שנותרה בי?
אני כותב את המילים האלה, והדמעות מטשטשות לי את הראייה. אני לא יודע אם מישהו יקרא אותן, אבל אני חייב לצעוק את הכאב שלי, את הגעגוע, את האהבה שלא תדע מוות.
היא היתה שלי, והיא נלקחה ממני.
יהי זכרה ברוך. 💔
