רגע למחשבה

הייתי אז עדיין ילדה, 

לא הבנתי שהחיים הם לא סיפור אגדה. 

תמימותי נלקחה בשבריר של שנייה, 

ואז הגיעו הקשיים בתהליך הבנייה. 

בתוך תוכי חיי נעצרו וליבי עצר דום, 

לא הצלחתי להתקדם נשארתי במקום. 

כמובן לא רציתי שאף אחד ידע, 

אז ליבי לעצמו, שמר את המידע.

לא הבנתי, לא עיכלתי שזה היה אמיתי,

התביישתי והרגשתי שזאת היתה אשמתי. 

כל כך בודדה, עצובה, מלווה בדממה,

רוצה לקבור את ראשי, עמוק באדמה. 

כל השאר ממשיכים כרגיל בחייהם, 

ואני עדיין קטנה, צריכה לנהוג על פיהם.  

אז רקדתי, חייכתי שמחתי וצחקתי, 

אבל בפנים בכיתי, כעסתי שנאתי וצעקתי. 

אף אחד לא טורח להסביר איך הרגש עובד, 

לא הגיע הזמן אותנו לשבת ללמד?

רציתי שהכל ייעלם ביחד איתי,

כי לא היה טעם לחיות לפחות לא מבחינתי...