סיפור לשבת
אתם בטח יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא ליד הבית. ואתם ודאי גם מכיריםן את הפתגם: "הדשא של השכן ירוק יותר". אני הייתי מקפיד על זה. שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר. שלא יידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי, שאני נורא רוצה. לא!
הדשא של השכן שלי ירוק יותר. נקודה. מה הייתי עושה? הייתי מצהיב את הדשא שלי. ליתר בטחון. כך הייתי יוצר את האפקט המדהים. הייתי מצמיא את הדשא שלי. כך הדשא שלי נהיה ירקרק ושרוע. והדשא שלי השכן שלי, מה זה ירוק? שחור! היה משקה אותו, מדשן אותו, עושה לו ציפורניים. כל עשב היה אצלו עומד דום מתוח, שפיץ דוקר את הכחלחלה...ואצלי? גרסה רפויה, מה שהיית אומר באנגלית soft version. ירקרק ושרוע...
אבל מה? אני הייתי יוצא מהבית לעת ערב. מסתכל על הדשא שלי, מסתכל על הדשא של השכן שלי - והייתי מבסוט! הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אני - בסדר. לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד לאחד.
כך עוברים עליי יומיים-שלושה של הרגשת בסדר. בינתיים הדשא שלי זוחל מירקרק לצהבהב, מצהבהב לצהוב ומצהוב לחום. וזה מתחיל לעצבן את השכן, בני חבר מסור מהשורה. שאם יש ספק מי פה חקלאי טוב יותר, אז אין ספק, בני חקלאי יותר טוב. הוא, הדשא שלו ירוק יותר. אבל דשא חום זה באמת כבר פצע ללחיים של הקיבוץ.
וכך בא לי יום אחד בני ואומר לי: "מאיר, תראה איך הדשא שלך נראה. לא צבע, לא צורה, זרוק עליו טיפה מים, גרגר דשן כימי ותראה איך הוא תופס צבע". הוא התכוון להגיד לי כשהוא צובט לי בלחיים. אני מעיף לו את הידיים מהלחיים האפרסק שלי, ואומר לו: "לא בני, אני עושה את זה בכוונה".
הוא אומר לי : "מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה חוסך במים?".
אני אומר לו: "בני! אני חוסך במים? אני מזל דגים, בני! אני לא נרדם בלי קלטת עם פיכפוך מים חיים וזורמים מלבנון...לא, אני רק מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר".
ואז אני רואה את הבארות השחורות של הזעם באישונים שלו מתפרצות החוצה, שוטפות אותי בשתיקה, אבל בזעם. אני יודע למה הוא כעס עליי. למה אני הייתי בכלל הזה אחד לאחד. הדשא של השכן שלי - ירוק יותר. אבל בני, חבר מסור מהשורה, העפתי מהכלל הזה. כי הדשא של השכן של בני תמיד צהוב יותר עד חום. וכך מוצא את עצמו בני, חבר מסור מהשורה, מחוץ לכלל. לא משנה, כלל כלשהו. והוא עוד מתעב חריגים.
"תשקה את הדשא!!!"
אני אומר לו: "לא".
הוא אומר לי: "תגיד, אתה נורמלי?"
אני אומר לו: "לא! מה אתה חושב שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"
ככה אני מבסוט מההברקה שלי, אבל בני בכלל לא היה מבסוט. יצא לי מהתמונה ואולי שתי דקות עברו, אולי שלוש, טלפון מהמרפאה: תבוא דחוף. אני בא למרפאה, כל ועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים בלבן שלא הכרתי, אומרים לי: "מאיר, אם אתה רוצה להתאשפז, מבחינתנו זה...."
אני שואל: "מה, חברים מה? מה רוצים חברים מחבר?"
אומרים לי: "השכן שלך אומר, שאתה אומר שאתה לא נורמלי...
אני אומר להם: "נכון, מה אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!". את זה, אני מודה - צעקתי.
אז ראיתי שהם עושים סימן לשניים בלבן, ותוך שנייה-שניותיים, שקעתי בערפל ענוג צמרירי ורך, ורדרד, נטול הכרה, נטול עשתונות, נטול מחשבות, נטול... נטולות והתעוררתי במוסד לשיקום. וצריך להגיד: לא היו לי ימים טובים כמו הימים שעשיתי במוסד לשיקום. כל פיפס שלי היו רושמים. כל תנועה שלי היו מתייחסים. רק הייתי עושה אהה... ישר היו רצים אליי שניים. בשפיות הייתי יכול לצעוק שעות תסתכלו עליי ואף אחד לא היה... מה, כלום.
אפשר להגיד: עשיתי חיים משוגעים. כל כך טוב שחשקה נפשי לצאת לראות אם זה באמת זה לפני שאני חותם קבע. אז עשיתי את עצמי שפוי. לא פרויקט מי יודע איזה. הלכתי למבדקי שפיות. סימנו לי עם האצבעות ארבע, ושאלו אותי : "כמה זה?". חשבו שתפסו פראייר. אבל אני קצת משהו בפיזיקה עוד זוכר. התחלתי להתנדנד עם זה, לתפוס עם זה יציבות וזה שיקשק לי קצת את האפורים הלבנבנים שלי ואיבדתי ריכוז. אז זרקתי ניחוש: "3.7!"
הם מסתכלים ואומרים: "קרוב...כל
הכבוד... קרוב!"
מאיר אריאל
בוקר אור ומאיר מתגעגע