נכנסנו שנינו את ואני
ונקודת האל חזור
שממנה החיים יראו אחרת
אחרת לעד
אחרת שונה
אחרת כי אף פעם לא היינו שם ביחד אם אף אדם.
זה מפחיד זה מסוכן זה מדהים.
מכאן כבר לא נכתבים דברים סתם
(לפעמים שירים)
מכאן יש שתיקה
דממת אהבה
כאב שלא מרפה
ועצבות הלבד
זה שלב שנוהגים לומר אלה שלא הגיעו לשלב של שנינו את המשפט הזה, נו... שאומרים אלה שמתתנים... "עד שהמוות יפריד ביננו"
אבל אנחנו שנינו מבינים ורואים בכל מפגש את המשפט הזה על הקיר.
וכל התרחקות היא עצב
דממה
שקט של לפני הסערה.
תשוקה בוערת שלא נגעו בה.
וכל מפגש הוא סערת השקט
וכל נגיעה היא תשוקה בוערת.
ושנינו לא פוחדים כי ככה את ואני
ושנינו צועדים ביחד
את המסע המדהים הזה
ושהאל יעזור
(הוא בטח מביט ונהנה, הסוטה הזה)
ואחרינו המבול
ולפנינו הכל
כי אנחנו עפים מעל, או מתחת או בתוך.. אין לנו מושג לאן.
נושמים את שנינו
וכשנמות או כשהקשר יסתיים (זה די דומה)
נבין שבאמת חיינו...
(יצא אולי דרמתי, אבל תרגעו לא קופצים משום חלון או דלת)
