אגם הברבורים

תמיד כשאני מדברת על גברים אני נהיית מתוסכלת.

מה כבר ביקשתי?

1. להשאר כאן, בלי לעבור לטלגרם.

2. לא לדבר על סקס/בידיאסם/ איך קוראים לי/ כל פרט יבש אחר על ההתחלה.

3. שיחות מעניינות יותר מה״הי״

4. לקבל כבוד

5. הדדיות. 

ואדמיין רגע-

שיח כיפי. לדבר על החיים, על תחביבים. על מה שפאקינג מעסיק. ולא כל צאט אלף פעם ביום לספר על היסטוריית הבידיאסם הלא מעניינת כבר, או להסביר שוב ושוב שזה אתר שבין היתר מקדש את האנונימיות בו.

שיח כיפי - יגרום לי להרגיש בנוח ולהרגיש אם יש כימיה, וכבוד בכלל.

מתוך עניין- אפשר לדבר על מיניות.

ורק אז- נפגשים!

ולא רק במקום אחד.

תודה, אני הייתי אני

וביקשתי דברים בסיסיים

כי אני מורחת כאן את הזמן

וממש רוצה חיבורים מגניבים,

וסקס (:

מדמיינת את הידיים המחוספסות שלך,

מתעוררת אל המציאות.

במחשבות שלי אני מריירת,

נפלה משחת השיניים בטעות.

אני מסתכלת במראה,

כשהן מלטפות אותי ברכות.

אני מדמיינת נשיקה,

ונכנסת שוב ללופ.

מדמיינת את החזה המפוסל שלך,

מתעוררת מהשעון

אוכלת סנדוויץ חביתה,

כשבחלום, עם הלשון..

מכפתרת את החולצה, 

אך בכלל רוצה לישון

לחלום עליך שוב,

ולא ללופ של יום ראשון.

הפוסט האחרון שלי בא מקולקל?

מעניין

איזה יופי! שדרוג חדש באתר. פנויים להיכרויות? יותר קל למצוא.

אבל יש עוד כל כך הרבה למצוא, למשל, אנשים שלא נעלמים, בפתאומיות.

או למשל, אנשים שלא יכתבו לי למרות הגבלת הגיל. אגב, גם אחרי שהערתי, היו נסיונות נואשים ומגעילים לשכנוע. ואפילו השפה הייתה מזלזלת.

או כמו, למשל, לשמוע אותי אומרת ״לא״ על מעבר לטלגרם, ולהמשיך להציק שוב ושוב. למרות שאני עונה בסבלנות

או כמו לכתוב לי ישר רשימה של לייקים מיניים, שממש לא מעניינים אותי אם אני לא מכירה אפילו את הבן אדם.

או לצפות שאני אגיע, לכל מקום שהוא..

משהו שהישתנה מפעם, מהתקופה שהייתי כותבת כאן מתוסכלת מאנשים, הוא כמה דברים.

אחד, שהיום אני בקשר, וכל דבר אחר שבא ליד, הוא בונוס.

שתיים, שהיום אני שמה גבולות. 

אולי בעצם, אני לא כל כך סבלנית! אפילו חותכת מיד. אבל כן, מכבדת, ונותנת הזדמנות.

ובעצם, לא באמת נפגעתי מכל זה. כמו התעצבנתי, שאני בכלל מבזבזת מהזמן הקדוש שלי, שאני עושה בו דברים נפלאים.

כמו שמסתכלים עליי למטה, מצפים שאתפשר- על הגיל, על השיח, על הגבולות שלי. כמו שמתנהגים אליי לפעמים כמו אל ילדה קטנה שצריכה הגנה.

אז לכולם, אני מסודרת! תודה רבה, אני עומדת בזכות עצמי, מגשימה את החלומות שלי, נראת מליון דולר.

ולכל מי שעוד מתכוון לכתוב לי, ולרצות להכיר-

מאמץ הוא דו צדדי. והוא בא עם כבוד, עם הקשבה, עם השקעה. 

גם בקשר כמו שאני מחפשת, וגם בחברות, ובזוגיות, בכל תקשורת.

אני הכי יפה שיש. 

בלי הרבה מצב רוח, קצת בעצלנות ובחוסר עשייה.

נורא רוצה מטרה ברורה. חברים ברורים, אנשים שברור לידם.

זה קטע אנשים שברור איתם, נקרא להם ״אנשים ברורים״

אנשים שאיתם מובן, כשמובן, מוכר ורגוע.

אין ספק על רגשות, או על מעשיות, או על איפה מעבירים את הערב, במרכז או בצפון.

אין ספק לקרבה, ספק לריחוק, ספק למה נכון לעשות בכלל.

הייתי רוצה יותר אנשים ברורים. אולי אני צריכה לבחור, בבררנות. 

עם פינצטה, מרץ, וקצת יותר מצב רוח.

המסתוריות שלהן בעיניים. להפגש לראשונה, לקבל חיוך גדול. אולי חיוך של ביישנות, אולי חיוך של פראיות, חיוך שרוצה לטרוף, או חיוך שרוצה לחקור. 

להגיע ולקבל חיבוק רך, חיוך מקצה לקצה. להקשיב, לדבר על החיים, או לפלרטט ולשבת לקפה.

עם גברים, אני יודעת שאני רוצה לטרוף אותם. 

עם נשים, אני משאירה את הרוב בסימן שאלה. נותנת להן לטרוף אותי, נושכת אותן בחזרה.

נשים אני רוצה לחבק, להסתכל לתוך הלב. משהו יותר מרגש, יותר מביך. ככה אני אוהבת

טוב, אז אני עוברת תקופות מוזרות כאן. אולי מישהו יוכל לעזור לי לשפוך אור- למה?

מאז ומתמיד היה שוני באיך שהרגשתי כאן. בעבר, הרגשתי התרגשות, אהבתי לכתוב כאן הכל, הייתי גם מאוד רגישה.

היו פעמים שנפגעתי, או יותר נכון- התמודדתי עם כמה לבד אני מרגישה, אל מול כמה נפגעתי מאנשים כאן, שלא נכנסתי תקופות. חזרתי, נכנסתי.. כולנו מכירים את זה.

מה שמוזר לי הוא שאני נעה בין, לאהוב ולרצות לעלות לכאן תמונות, לצלם תמונות חדשות, יפות, זה עונה לי בעיקר על ביטחון, על איזשהו אדג׳ שקיים בתוכי שאני נהנת ליישם, או לפחות להרגיש שאני לא מרדימה אותו עמוק בפנים. והתשומת לב גם נחמדה

אבל פעמים אחרות, אני בסלידה כל כך גדולה שלא בא לי לעלות כלום. בא לי למחוק הכל. הגוף שלי הוא שלי, הכל שלי, המילים שלי מספיקות. זה מעבר לתחושת הסיפוק, אלה תחושה של עשיתי משהו לא בסדר. ואולי עברתי את הגבולות של עצמי?

ואז שוב, אני בטוחה שאני רוצה לעלות אותן! אני כל כך מועצמת מזה. עד שכבר לא

ככה גם עכשיו, כשלי היה חסר להתנסות עם גברים, בת הזוג שלי איפשרה, כל כך הייתי צריכה את זה, התחלתי כמה שיחות.. עצרתי אותן כי פתאום נגעלתי. היה לי מפגש, נהנתי, אבל גם בו פחדתי ושתיתי הרבה כדי לעשות משהו שאני רוצה. באמת רציתי, אבל האם הייתי מוכנה? אולי אני רגישה יותר מעצם המצב הזה שמוזר לי, אישה רגישה? אולי אני צריכה פגישה חד פעמית של דייט כדי להבין מה אני רוצה. אולי סקס לא במשוואה?  אולי אי אפשר להחליט מתי קשר צריך להיות מיני באמת, עד שמכירים. אולי אני צריכה להתנהל מול בת הזוג אחרת כדי להרגיש באמת כמה שהיא חשובה לי ושאני לא פוגעת בכלום.

אולי משהו שיהיה נחמד- חברות בידיאסמיות. להשאיר את זה בגדר פנטזיה, לדבר על זה עם בנות, לצאת לבלות with the girls שזה תמיד כיף.

בכל אופן, הנה אני. הכי חשוף. 20 הודעות שלא קראתי, עבורי זה הרבה, מאחר והתחלתי הרבה מהן. הרבה התראות.

הרגשתי צורך לשתף את זה, לענות כאן אם לא באישי. אולי קצת לשתף את מה שעובר עליי.

וגם, מרגישה דיי חרא היום, ועצובה. אז אולי יש גם צורך למצוא הסחות דעת.