אגם הברבורים

אני אוהבת את הקפה של הבוקר.

הוא מכניס בי אנרגיות, אפילו קצת שמחה.

פתאום החיים נראים פחות אפורים, יש יותר תקווה.

היום, הקפה הוביל אותי לעשות כמה שיעורי איטלקית,

לכתוב קטע קצת באיטלקית,

ולדבר עם אנשים באיטלקית.

זה היה בוקר מלמד, ועדיין-

אני מאוד עצובה בימים האלה,

אני בהחלט בורחת מהמציאות

אני בהחלט מסתגרת, ומפחדת, והלוואי-

שקפה היה מכניס בי גם אומץ.

Il caffè è una bevenda molto delizios,

Mi piace bere il caffè quando c’è il sole al mattino.

Di solito bevo il caffè con latte e senza zucchero.
Mi piace molto studiare le bevande differenti.

חזרתי רעבה מהעבודה. גם כי, ממש בא לי עוגת שוקולד חמה ומנחמת, אחרי הימים האחרונים. אבל גם כי באמת לא אכלתי מספיק, בא לי סלט אסייתי, וטופו מוקפץ, והמבורגר טופו ענקי! עם בצל מטוגן בפירורי לחם, מיונז, וסרירצ׳ה.

לא, אני לא לפני מחזור, ולא בהריון, פשוט רעבה, כי החיים מאמצים.

למשל,

היום בעבודה הוצאתי את כל הכוחות שלי. רצתי, דיברתי, אני כבר כמה ימים בלי קול- אז נעזרתי במיקרופון.

אבל אז, 

דיברתי עם אחד הנערים, טוב. הוא כבר גבר! סיים יב׳, לקראת הצבא. מעל 18- חשוב מאוד, אבל הכי חשוב זה השיער החלק שלו, והעיניים הכחולות. הגוף הרזה, השפתיים הורודות. והמילים התמימות- על העולם שהוא רוצה לראות, על הקופסא ממנה הוא רוצה לצאת.

יש לי מלא קופסאות, בכל קופסא יש משהו אחר שאני אוהבת- אני אוהבת תלתלים, ואוהבת קצת מלאים, ואוהבת רזים. ואוהבת כריזמתיים, אבל גם את השקטים. אני אוהבת את הרציניים, ואת אלה שברוחם עדיין צעירים. מסתבר שגם בנים, שקטנים ממני- אני ממש אוהבת. 

*הייתי בים, המשכתי עד לחוף הלא מוסדר. הלכתי בחול החם, על הצדפים הקשים. הרגל שלי התרגלה לכוויות, ולדקירות הקטנות. לבסוף- נכנסתי אל המים הקרים ליד הסלע, ושם- ראיתי ציפור כיונק דבש- כחולה כתומה, בוהקת ויפה, ממש לידי.*

החיים שלי הם כמו הים. השמיים, והחול, לא זזים, רק הגלים. כשהגלים רגועים, נעים לי, ושליו. כשהגלים חזקים, זה תמיד מפחיד. פתאום גל ממש ענק- יכול לתפוס אותי, ולקחת את הראש שלי מטה, אל הקרקעית. בום! 

בימים האחרונים, לקחתי כמה ימי מנוחה, במחשבה שאשב על שפת המים, ואתבונן על הנוף. אבל הגיע גל גדול, אני מודה- נסחפתי.

נסחפתי במחשבות שלי, בהתנהגות שלי, הלכתי לאיבוד, והגעתי עמוק לקרקעית. שקט של ים, 21% חמצן בריאות עוד קיים, הספירה לאחור, החלה.

אתמול הרגשתי חסרת אוויר. דיכאון, בכי במיטה. הכל אבוד, הכל אבוד- אני אבודה. הופיעו נקודות חומות מסביב לעיניים שלי כתוצאה משעות של בכי. דמעות מלוחות של המים. 

כשטובעים, הגיוני שהדמעות ניגרות החוצה בעוצמה. טבעתי עד שהפסקתי להילחם, ורק אז, מצאתי את עצמי לרגע אחד מעל המים.

נשימה עמוקה, והחמצן עולה בחזרה. התהליך היה ארוך, וכרך הרבה אהבה. תמיכה מבחוץ, תובנות מבפנים. 

אבל היום, החמצן שוב עלה אל המקסימום, אז יצאתי לים.

ובים, ראיתי ציפור יפה.

רציתי קצת זמן להתרחק

מכל מה שסביבי

אבל במקום להתנתק,

היום הפך לשלילי.

ניסיתי לא להשתתק,

מכל מה שראיתי 

היו צריכים לאותת,

שהכל אמיתי.

רציתי קצת לנוח,

טלוויזיה, או לטייל בגן

אבל במקום, 

אני מרגישה מאוימת

ואמנם, אינני קוסמת

אבל הלוואי, שבהוקוס

יגמרו הריבים,

ובפוקוס- אגש שוב

לטפל בעניינים.

זה כמו חולי.

החולשה מתפרסת בגוף שלי,

היום גם התחלתי להשתעל

את פחות נושמת, פחות מדברת

פחות אוכלת

והרצון להעיף את זה מהגוף, כל כך חזק

אבל אי אפשר באמת להעיף עצבות, 

ובלעדיה, מה היא שמחה?

אבל אז מגיע דכדוך. כמו גל גדול, שמרגיש כדיכאון

אני תוהה מה גרם לי להתדרדר לכך.

כמה החזקתי בתוכי, כמה לא הייתי מרוצה באמת

שבסוף כדור השלג נפל

ובקיץ שלנו, עוד לא נמס

ומה עושים כשנמאס?

ועם מי מדברים כשקשה לדבר?

ואיך לשים גבולות, כשקשה לשים לב?

איך להיפתר מהכאב?

בלי לאכול גלידה, ולעלות עוד במשקל

מה עושים כשלא קל?

תבכה!

אתה אוהב את זה?

מה נסגר שהרבה גברים שמדברים איתי ואני מסתקרנת מהשיחה ולפעמים מעבר

מוחקים את הפרופיל?

כאילו פתאום כתוב ״פרופיל לא קיים״

ואני במיינד פאק

בזמן שגברים כאן יושבים בצד,

אני מבלה את הזמן עם עצמי באימונים, ובעבודה עצמית.

מצד שני, גם אני יושבת בצד.

יותר נכון, מתמתחת בצד, כשגבר חמוד שעבד בפארק התעניין בספורט שעשיתי. 

נסגרתי, אולי זה למה יותר קל לי בוירטואל, לתת למישהו להכיר אותך למשהו מאוד ספציפי, כשאת כל כך חשופה, זה מפחיד.

אולי אשתפר בזה, אולי אצליח להכיר כאן.

אולי עד אז כבר יהיה לי שפגט,

או שאהפוך לבגט

מסכמת את היום יחסית מוקדם, בעיקר כי זה הרגע שבא לי לחשוב.

אתמול בערב הייתי באנרגיות מדהימות, ובעקבות כמה אתגרים קמתי מצוברחת.

הלכתי לשיעור שחייה שקיבלתי מחבר,  היה מעל למדהים, וחידש לי הרבה.

עממה, אני מקבלת הרבה טוב בחיים

ועדיין כל כך מדוכאת.

תמיד שנאתי את האנשים האלה, שמתלוננים, ושניה אחר כך מעלים תמונות של כל החברים שלהם, או של בוק שהם עשו, או אפילו של בן/בת זוג משקיעים.

זה הרגיש לי כמו דיכאון לפני הזכייה בלוטו.

אני מוצאת את עצמי כמו האנשים האלה, אם כי לא הכל תלוי בי- בעיקר אתגרים שהגיעו אליי לאחרונה ושלא חיפשתי אותם. אני מאמינה שאם פחות אתגרים אהיה יותר מאוזנת (פחות מעצבנת).

עדיין, עם כל האתגרים, הייתי רוצה לנשום לזה עמוק, ושזה לא ירעיד את כל העולם שלי, התקווה, החלומות.

אני אמנם נושמת עמוק, אמנם מבחוץ זה לא נראה, אבל אני אוגרת בפנים ולא מצליחה להתנתק מהתחושה הזאת. הכל רועד

מחשבות על המקצוע, על החיים, על המוות. 

כל כך רגישה, אודט!

מתי בפעם האחרונה הודת?

ומתי תפסיקי להתבדח, כשבפנים זה לא כל כך קולח?

רוצה להיות שמחה

ולהודות מה❤️

אתחיל מהסוף- הזעתי את חיי בריצה. 

קמתי הבוקר להודעה מחבר, שקפץ לאיזור- נפגשנו ובילינו את כל היום ביחד.

הלכנו לפארק שמעולם לא הייתי בו, כאן באיזור. אני מכירה הרבה מקומות, אבל החלטתי שאני רוצה ללכת על דברים חדשים, ולהיפתח לעולם.

יער יפייפה! בהחלט מקום לפיקניק, או פק״ל קפה. מקום טבע בתוך הסביבה העירונית, כמה שאני אוהבת כאלה.

החדר שלי נקי, ומסודר. נרדמתי, והתעוררתי לחוצה.

מטוסים, בומים, רעשים.

מדיטציה, קראו לה ״מדיטציה עבור הגנה״, בהחלט הרגשתי שאני נרגעת.

קבעתי שעה, 20:30 יוצאת לרוץ. ואכן, בשעה זו אחרי מתיחות והליכה, התחלתי בריצה.

הגעתי ליעד שלי, מטפטפת זיעה. ניצלתי את זה למתיחות, גמישות, ותרגילי כוח. 

התבאסתי שלא הגעתי אל המתח הגבוה.

בדרך הביתה שמתי מוזיקה באיטלקית, שהקפיצה לי את מצב הרוח, היישר אל המקלחת.

עם אוזניה אחת- נכנסתי אל המקלחת הקטנה להישטף.

מים חמים זרמו על הגוף שלי, השירים התחלפו, שיר מקפיץ, נשי, באיטלקית. 

מים הפכו לקרים, אני רקדתי, ויצאתי מחויכת מהמקלחת-

אני זו שמגנה על עצמי.