*הייתי בים, המשכתי עד לחוף הלא מוסדר. הלכתי בחול החם, על הצדפים הקשים. הרגל שלי התרגלה לכוויות, ולדקירות הקטנות. לבסוף- נכנסתי אל המים הקרים ליד הסלע, ושם- ראיתי ציפור כיונק דבש- כחולה כתומה, בוהקת ויפה, ממש לידי.*
החיים שלי הם כמו הים. השמיים, והחול, לא זזים, רק הגלים. כשהגלים רגועים, נעים לי, ושליו. כשהגלים חזקים, זה תמיד מפחיד. פתאום גל ממש ענק- יכול לתפוס אותי, ולקחת את הראש שלי מטה, אל הקרקעית. בום!
בימים האחרונים, לקחתי כמה ימי מנוחה, במחשבה שאשב על שפת המים, ואתבונן על הנוף. אבל הגיע גל גדול, אני מודה- נסחפתי.
נסחפתי במחשבות שלי, בהתנהגות שלי, הלכתי לאיבוד, והגעתי עמוק לקרקעית. שקט של ים, 21% חמצן בריאות עוד קיים, הספירה לאחור, החלה.
אתמול הרגשתי חסרת אוויר. דיכאון, בכי במיטה. הכל אבוד, הכל אבוד- אני אבודה. הופיעו נקודות חומות מסביב לעיניים שלי כתוצאה משעות של בכי. דמעות מלוחות של המים.
כשטובעים, הגיוני שהדמעות ניגרות החוצה בעוצמה. טבעתי עד שהפסקתי להילחם, ורק אז, מצאתי את עצמי לרגע אחד מעל המים.
נשימה עמוקה, והחמצן עולה בחזרה. התהליך היה ארוך, וכרך הרבה אהבה. תמיכה מבחוץ, תובנות מבפנים.
אבל היום, החמצן שוב עלה אל המקסימום, אז יצאתי לים.
ובים, ראיתי ציפור יפה.