בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני יומיים. 26 במרץ 2020, 20:58

חישקתי היום, הרבה. מכמה שניות הצלחתי 4 דקות שלמות, ובפועל, התאמנתי כשעתיים. כשבחנתי את הסרטונים שצילמתי, הסתכלתי על הגוף שלי, על השיער, וחשבתי לעצמי: כמה את יפה. הגוף שלך חטוב, הכתפיים רחבות, והשיער נהיה נאה יותר מאז שהפסקתי להחליק אותו, יותר טבעי, יותר אני. למדתי לאהוב את צבע העור שלי, גוון מוקה, עם השנים. לצד האהבה העצמית העזה, יש גם גוונים של ירוק עז המבטא חוסר וודאות שאופפת אותי בחוסר ביטחון ופחדים. מפחדת שאני לא מנצלת את הימים מספיק, שלעולם לא אגיע למקום שלם. אני מסתפקת בדברים הקטנים, לפעמים זכרונות ישנים, או ממש כמו עכשיו- תמונות מטושטשות שמראות לי שאני יפה. מתי אתחיל לראות דברים בבהירות? מתי דברים יקבלו פוקוס וצורה? עד אז, משתפת את היופי שראיתי היום. היום היופי קיבל צורה, והתממש לאהבה.

לפני 3 ימים. 26 במרץ 2020, 0:45

לאחרונה אני שומעת המון מוזיקה. גיליתי שהמוזיקה עוזרת לעלות רגשות מודחקים, את רובם אני לא מבינה אבל מרגישה, לרגע אחד אני מפסיקה להיות הפסיכולוגית של עצמי, מפסיקה לנתח ומרגישה כאב חשוב כל כך. הכאב החזיר אותי ישר לעבר, לקשרים מלאי האהבה שהיו לי, לקשרים שהשאירו אותי שבורה. ואלו מחזירים אותי אף רחוק יותר, זה לא הגיע לי, אחרי שהייתי כל כך שבורה מההורים, מעצמי. אני כותבת את זה, דומעת וחושבת, איך אפשר לסכם שנים של סבל במשפט אחד. הנקודה לא מגיעה אחרי השיברון, גם לא אחרי המאבק- היא אין סופית. ועם כל הכאב שיש לי כשאני נזכרת בקשרים ישנים, אני מחייכת ונמלאת געגועים. אני פתאום מסתכלת על כל הטוב שהיה, יותר מאשר על הרע שאני מקפידה להזכיר לעצמי ולסובבים אותי:

בקשר עם השולטת הראשונה נזכרתי, לא במקרה, בפעם הראשונה שנגעה בגוף שלי במקום שהוא לא האוזן. הנשיכות באוזן לבד הלהיבו אותי, אבל המגע הגופני היה מרגש אפילו יותר. יצאתי סמוקה ממגע כל כך פשוט שכיום אני כמעט ולא מתרגשת ממנו. היא קטפה עלה כשחיכינו ביחד לאוטובוס שלי הביתה, ושאלה אם אני מכירה כאלה מהילדות. היא הראתה לי איך הוא מסתובב כשמפילים אותו. שמרתי אותו עד היום.

עם שולטת אחרת היו רק 3 פגישות, והמון שיחות, אני זוכרת שהסתובבנו ברחוב דיזינגוף בתל אביב, ונכנסנו לחנות יד שנייה. היא מצאה טבעת יפה ושאלה אם אני רוצה שזה יהיה הפריט שיסמל את השייכות שלי אליה. לא אהבתי את הטבעת, ולא הרגשתי שייכת, אבל הרגשתי שרוצים אותי, שאהיה שייכת. וזה היה נחמד. בדייט הראשון הסמקתי כל כך, לא חושבת שאיי פעם הסמקתי ככה משיחה פשוטה. העובדה שהיא שמה לב לכך גרם לי להסמיק אף יותר.

עם אחרת, היה מסע של אהבה והתאהבות. היו שלושה חודשים של שיחות בסקייפ שנמשכו יותר ממה שהיו אמורות בשעות מאוחרות מדי, הייתה קלילות, משיכה מטורפת, חיבור מטורף. התאהבתי לראשונה, התאהבות שנמשכה גם שנה לאחר מכן. זכורים לי 24 שעות מדהימות בחיפה, איתה. אני זוכרת שנרדמתי עם הראש על הכתף שלה באוטובוס והיא החזיקה לי את היד, אני זוכרת ששתינו בשני מקומות שונים, והיא בביישנות ביקשה שאגיד לה איך אני מרגישה. כשאמרתי לה היא ענתה לי שהיא מרגישה את אותו הדבר, והסתירה קצת את הראש בביישנות. התנשקנו, על השפעת אלכוהול יש לציין- מה שטרם לנשיקה להיות מדהימה, ולשתינו להנמס ביחד, לפחות נתתי לאשליה של האלכוהול לגרום לזה להרגיש כך. זכורים לי קוקטיילים מדהימים, זכור לי להתכרבל איתה ולאחר סשן מדהים לישון כפיות, זכורה לי הנשיקה האחרונה והדחיפה למטרונית משם לא ראיתי אותה יותר. למה היה חשוב לי לפרט? כי זה באמת היה מדהים, כי בזכות הרגשות שצצו לי כלפיה למדתי מה זו אהבה, למדתי שאני מסוגלת לאהוב, והפסקתי לפחד מההורים שלי שלא יקבלו אותי, לפחות כפי שפחדתי אז. למדתי שלא רק שזה אפשרי לאהוב, זה אפשרי לקבל מענה חיובי לאהבה. כתבתי המון שירים, יצא לי גם לראות בן אדם שאני מחבבת מבלי לדעת איך הוא נראה לפני כן. יצא לי לחוות את אפקט ההפתעה.

אחריה היה לי נשלט. עד היום אני נתקלת בפוסטים שלו, יותר נכון, מציצה. זה לא הסתדר בנינו מאותן הסיבות שזה לא יסתדר היום. אבל הוא תמיד יהיה כמו הילד הקטן שלי, ואני תמיד שמחה לקרוא שהוא שמח, ואוהבת להזכר בימים איתו, במבט האוהב שלו. איתו חוויתי אחריות, זכיתי להרגיש איך זה כשהצד השני מתאהב בי, אפילו פיתחתי רגש לגבר, שקלתי להכנס לזוגיות עם נשלט- שברתי את הגבולות של עצמי.

עם שולטת אחרת, למדתי ששני עולמות שונים יכולים להתמזג לעולם אחד. היא, כל כך מנוסה, מינית, חזקה בדרך שלה, שונה ממני לחלוטין. גם אחרי שלושה חודשים של טירונות היא זכרה אותי ורצתה להתראות שוב. כשנפגשנו- מעבר לכך שלא חוויתי מגע עם אישה זמן רב מדי, ולכך שפתאום היא ישבה מולי ללא תחתונים מתחת לשמלה ולא ידעתי איך להגיב, למדתי שזה בסדר לפחד ממגע בהתחלה, שזה בסדר לא להיות מאה אחוז. באתי מפוחדת ועם כתף פצועה, היא הייתה שם לתמוך בי בכל שלב כדי שנרגיש מדהים ביחד.

הקשר האחרון שלי, שהסתיים, היה עם נשלטת. למדתי שאהבה יכולה לגבור על משיכה מינית לפחות לקצת, אבל גם להרבה זמן. אהבתי בן אדם, התרגשתי מבן אדם באשר הוא, וזה ריגש אותי. אני לוקחת את זה, את הדייטים הנפלאים, זה הקשר שהיה לי הכי קרוב לזוגיות, קשר שבו היא פגשה את ההורים שלי, אני את המשפחה שלה, הייתי בארוחת חג איתה. הלכתי איתה למסיבת בידיאסם, הצלפתי בשוט בפעם הראשונה, רקדנו עם מבט ממושך ונעים. אני לוקחת כנות, שנמשכה רוב הקשר, אני לוקחת התנסויות, אני לוקחת חיוכים ואדם שיכולתי להשען עליו ושהיא תשען עליי. יכולתי לדבר איתה כמה שרציתי מתי שרציתי, זה היה קליל. אני לוקחת מהקשר הזה את הפעם הראשונה שחברים שלי פגשו מישהי שאהבתי. הפעם הראשונה שהתנשקתי עם מישהי מול חברים שלי, הרגשתי מספיק בטוחה לעשות זאת. והנשיקה הכושלת בים.. אני זוכרת אותה.

עכשיו אני במקום אחר, ולכן אני נזכרת בכל אלו, היום אני במקום יותר יציב, יותר ממוקד, רוב מה שאני חווה עכשיו מדויק לי, הקשר עם השולטת המדהימה שלי מדויק לי, לא ארחיב עליו מכיוון שאת זה אני עושה בפוסטים ברחבי הבלוג שלי, אך אסכם שאיתה אני לומדת בעיקר על התמסרות, על אחריות שמגיעה מהצד השני, אני לומדת שזה אפשרי לאהוב אותי גם כשאני קצת שבורה, אני לומדת שזה אפשרי לספוג אותי, שזה אפשרי לא לעזוב אותי. אני שווה מספיק בשביל לשמור אותי. כשאני נזכרת בקשרים הישנים, בזכרונות, אני מרגישה כמו ילדה שהכל לפניה ויש לה זמן לשחק. הבנתי שגם היום, אני מפחדת כל כך מלהתמודד עם דברים. ואחזור להתחלה- השיברון. אני לא חושבת שאפסיק איי פעם לפחד מהשיברון שנוצר כשבן אדם עוזב. ואצלי, כולם עוזבים והשיברון מתעצם. תמיד הייתי התנסות, אבן בדרך, בונוס, בדרך כלל אני לא אהבה. אני רוצה יום אחד להיות אהבה עבור מישהי, עבור מישהו. מפחיד אותי לכתוב את זה, אני לא שם. אני מפחדת להתחייב, מפחדת להתקרב. להאמין שיש מי שירצה אותי לקשר בידיאסמי קשה לי להאמין, אז לזוגיות ארוכת טווח? יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שאהיה מאוזנת מספיק בשביל להסכים להכנס לדבר כזה. ועכשיו, אני מקבלת את העובדה שמה שעברתי הותיר אותי שבורה. אבל אני לא רק זה, אני עוד המון דברים. כמו שהקשרים שהיו לי לא היו רק חלק מהתעצמות חרדת הנטישה שלי, אלא גם המון רגעים חיוביים, יפים, ומעשירים. כמו אודיל שהיא חלק מאודט, החלק שמייצג שנאה שהיא גם אהבה, אודיל ששנאה את אודט אבל אהבה את הנסיך בלי קץ. ואודט, שהיא אהבה בעצמה. 

אולי אני כן מסוגלת לאהוב, בדרך שלי.

לפני 4 ימים. 24 במרץ 2020, 23:34

שבוע שעבר הסתיים כשבוע מוצלח ופרודוקטיבי עד מאוד, התאמצתי, אפילו הכרחתי- את עצמי לפעול עבור דברים בנוסף לתכנונים עליהם קשה לי לוותר, והצלחתי.  השבוע הנוכחי התחיל בהפוגה מהכל, מנוחה רבה ועייפות שאני מפרשת כעצלנות. היום עשיתי בחירה שהיום הזה יהיה מעשי, ולבסוף נכנעתי לעייפות ולחרמנות, לבסוף גם לעצבים. המלכה המדהימה שלי ואני מדברות הרבה, גם שוחחנו בפלאפון אתמול, שמעתי אותה מדברת בכמה שפות, שמעתי את הקול היפה שלה, והיא שתלה אצלי כמה מחשבות יפות בעודי בצבא. גם היום, המלכה שלי התקשרה ועזרה לי להרגע מהעצבים, במעבר חד לחרמנות, ולבסוף נרדמה בפתאומיות, כל כך מתוקה, לאחר שאמרה שהיא עייפה. יש לי המון מזל שהיא בחיים שלי. אני לא חושבת שאיי פעם אפסיק להודות, עליה, על הקשר איתה, על השמש, האוויר, על הפרפרים שבאים באביב ומזכירים לי תקופות מתוקות.

לפני שבוע. 20 במרץ 2020, 17:20

עם תחילת עניין הבידוד, והשהות בבית בעקבות הקורונה, גם אני התחלתי לבשל. אז, החלטתי כל סופ״ש לעשות פוסט כזה עם הדברים שאני הכי מרוצה שהכנתי במהלך השבוע! (הכל טבעוני).

יש לציין שאת המתכון לקציצות קיבלתי מהיידוש הנהדרת❤️ עשיתי אותן בגרסה משלי, ברוטב מרוקאי.

לפני שבוע. 20 במרץ 2020, 10:57

אין דבר שמשמח אותי יותר מלעזור לאחרים. כשאני פנויה מספיק בשביל לעזור לאחרים עם חיוך רחב, גם הלב מתרחב איתו ואופפת אותו ואותי ביחד - השלווה.

כשאני רגועה ונינוחה מספיק, אני מסוגלת להקשיב יותר  לסביבה שלי, לפעול נכון, בלי יותר מדי מחשבות. לפני יומיים שאלתי את עצמי, בעת שהתמודדתי עם סיטואציה לא קלה, והתחבטתי עם עצמי לגבי איך לפעול- האם להכנע לרגש או לגבור עליו? אם אבחר להכנע- מה זה אומר עליי כמי שרוצה להיות מטפלת בעתיד? האם אני יכולה לטפל באחרים כשאני בעצמי בעייתית מאוד? בהתחלה עניתי שכן, מאז ומתמיד, גם כששקעתי בדיכאון עמוק, צלחתי לעזור לסובבים אותי יותר מאחרים, מעצם ההזדהות וההבנה העמוקה שלי את עצמי שאפשרה לי לדעת מה עלול להיות נכון עבור אחרים. מנגד יש אנשים, בריאים לחלוטין, שאין להם מושג איך לפנות לאדם אחר הזקוק לעזרה, בטח לא עם בעיות כמו שאני נחשפתי אליהן. ואילו עכשיו נכונתי להבין ששגיתי, ואם אני רוצה ליצור תהליך נכון ובריא עם מטופלים אחרים, עליי להיות בריאה לחלוטין- רק כשאהיה שלווה מספיק, רגועה מספיק ושלמה- הלב יפתח לאט, איתו החיוך- וההקשבה.

בימים אלו ההקשבה מופנת גם כלפי עצמי והיא מאוד נכונה. התחושה של הרוגע, ביחד עם ההקשבה לעצמי, מאפשרת לי לפעול להגשמת מטרות בחיי תוך כדי הכרה בדפוסים ישנים בעייתיים, ובמציאות הקיימת. אם בעבר לפעול הפחיד אותי מאוד, הדבר מתחיל להיות מתוך רצון אמיתי, נכון וטבעי, כמעט אינסטינקטיבי- ולאט אני מלמדת את עצמי שלהחליט, לצעוד בביטחון- זה לא מפחיד, ואף מקרב לבבות רבים- בעזרת ההקשבה לעצמי, מגיעה הקשבה לאחרים, ובמיוחד במציאות הנוכחית- כמה חשוב להקשיב לאוויר הזורם, לציפורים, לטבע שלא פחות חשוב מכולנו, ולנו.

לפני שבועיים. 14 במרץ 2020, 12:20

אתמול הייתי במצב ממש קשה.  כבר רציתי ללכת לישון,  בעוד אני מרגישה ריקה, וכואבת. ואז המלכה שלי אמרה לי לחכות, היא התקשרה אליי ודיברנו כמעט שעה שלמה. היא הייתה קשובה, אוהבת, והצליחה לעלות חיוך על פניי ולגרום לי להרגיש פחות לבד. פחדתי מהשינה אך במפתיע הצלחתי להירדם ואף לישון כל כך טוב ולקום מאוחר (שהוא יחסית מוקדם). קמתי שלווה, רגועה, והכל בזכותה- שאחרי השיחה בניגוד לאיך שהיה קודם לכן, הלב שלי חזר לפעום רגיל וגם אט לאורכה. קמתי הבוקר, נשארתי קצת במיטה, מחוייכת, נתתי לראש לדמיין, עד שהקמתי את עצמי להכין ארוחת בוקר מושקעת. במקביל הכנתי תה ירוק, אל הטעם שלו מאוד התגעגעתי, לקחתי אותו איתי לחדרי בעוד עשיתי פיזיותרפיה, במקביל לוגמת, והגוף מרגיש שליו. הכאבים בכתף אט נרגעים, ממה שמופרש לגוף בעוד הוא מתאמץ ומקבל תזונה בריאה שנחוצה לו. ישר כשסיימתי, האוכל היה מוכן, והכל היה מדויק.  נהנתי מהאוכל שהיה בכמות מספיקה בכדי להשביע אותי מבלי שאתפוצץ, שתיתי המון מים מספיק בשביל לבטל את כאב הראש, ואז ישבתי לדבר עם אבא שלי, בעודינו צוחקים, משהו שלא קורה הרבה, שיחות ארוכות ולא לחוצות ביני לבין אבא. כשסיימנו לדבר, הלכתי לארגן את הכביסה, יצא לי לעשות סדר שאני דוחה כבר כמה שנים, ואני שמחה שהוא נעשה, נתן מוטיבציה ותחושה של התחדשות. גם עשיתי סדר במחשבות לגבי מה אני רוצה לקנות, חדש, בשביל לחדש את הארון, שמלא בבגדים ישנים. אני לא רוצה רק בגדים יפים, אני רוצה בגדים שיתאימו למי שאני. שהצבעוניות תהיה מדויקת, אם צבע אחיד שישתלב יפה עם צבע העור שלי, אם מדובר בבגדים לפארק או לגאגלינג- שיהיו בגדים פשוטים, שיושבים על הגוף יפה בטבעיות. במקביל לכביסה, ישבתי לעזור לאחותי בשיעורי הבית שלה במתמטיקה, וזה היה אפילו מהנה. לאחר מכן חייל שלי הצחיק אותי מאוד, ודיברתי עם אנשים. תחושה של רוגע. אני רוצה להודות על הבוקר הזה, על האנשים הנפלאים בחיי, בפרט המלכה הנהדרת שלי, שמרגשת אותי כל כך. היא פנתה אליי כשהייתי בקשר מפוקפק, וקיבלה אותי כשחזרתי אליה מלאה בתהיות ובלי הרבה תקווה. היא התקרבה כשהייתי מרוחקת, היא מצאה איך לגרום לי לסמוך עליה, היא מתמודדת עם כל סיטואציה בצורה כל כך מדויקת ששווה הערצה. כל דבר שהיא עושה ואומרת הוא מדהים, ובאשר אליה, היא יפייפיה כל כך, והקשר בנינו כל כך מדויק. הקשר ביני לבינה, וגם הקשר שנוצר ביני לבין המלך והנסיך. הכל מדויק. היא מושלמת. גם כשהיא עצובה, גם כשהיא בלי איפור, היא הכי יפה ומדהימה שיש. האתר הזה אולי לא נורא כל כך, הוא הביא לי קשיים רבים שהכאיבו לי, רק בשביל לפגוש את האחת שתלמד אותי על אהבה אמיתית, שייכות, נתינה, קבלה, חיבור שהוא כל כך נכון, מלא בכיף, במשיכה. אני מאחלת לעצמי לזכור את כל הטוב הזה במידה ותהיה עוד נפילה. ועד אז, פשוט לחייך, ולתת לדברים היפים להתגלות בזמנם.

לפני שבועיים. 13 במרץ 2020, 11:28

אני שמחה כך פתאום
זה שונה לי, זר ומוזר
לחייך בלי לדעת,
בלי סיבה, לרגע קצר.

ואולי כל היום, עד סופו
שהחיוך יתרחב לאורכו
נמלאת בתקוות כך פתאום
גם אחייך בסופו של היום.

לפני שבועיים. 10 במרץ 2020, 23:14

יש ימים שנוחתים בדיוק בזמן הנכון, במקום הנכון, בעוד ימים אחרים מתפספסים. יש ימים מלאים בתסבוכות שאני עוד איך שהוא מצליחה לעמוד בהם, ולפעמים הכל נופל. הדבר הרע בלהכנס ללופ הוא שכל דבר קטן מחזיר אותנו ללופ הזה, וקשה לצאת מהלופ שעלול לגרום להרס של כל מה שטוב סביב. בתקווה שהכל ישאר שלם, ממשיכה לג׳נגל בין הדברים בתקווה לא להתרסק עד שיגיע חיוך אחד אמיתי. בתוך מערבולת ואני מתרחקת מהכל ומפחדת לאבד הכל בדרך. 

לפני שבועיים. 8 במרץ 2020, 22:36

מעולם לא הרגשתי שייכת. מעולם לא הרגשתי אהבה בעקבות שייכות. האהבה תמיד התפרצה בעקבות אינסטינקט ראשוני של משיכה, עד שהייתה התנתקות, והאהבה הפכה לשנאה, ולכאב גדול. ופתאום, אני מרגישה שייכת ואהובה.

פתאום הלב שלי מרגיש שכאן הוא צריך להיות. ובסך הכל, יש מכנה משותף לכל מה שמשמח אותי, הכל קשור ברגשות שאני רוצה לחוש. גם בעבודה הבוקר, גם עם המלכה שלי, גם בצבא, ולבד.

כשילדה רואה אותי כמורה ואני מלמדת אותה ורואה את עצמי דרכה, ולאחר מכן אמא שלה ניגשת אליי ומבקשת את המספר שלי כי ״הבת שלה התאהבה בי״, אין לי מילים לתאר כמה התרגשתי, שילדה שלא הכרתי עד היום מצאה דרך לאהוב את הילדה שרבות שנאתי. ומעבר, תחושת ההזדהות, האהבה, ההקשבה.

למלכה שלי אני מרגישה יותר ויותר שייכת מיום ליום. מישהו שאל אותי כשאמרתי שהמלכה שלי מושלמת, איך את מגדירה מלכה מושלמת? ואני עד עכשיו מריצה את כל החודש וחצי שאנחנו מכירות ולא מצליחה לסכם את כל השפע שיש בנפש המדהימה הזאת, הנפש שגרמה לי לתת את הלב אפילו קצת.

ופתאום, הרגשתי את זה כשצעדתי על האספלט יחפה והרגשתי את הקרקע, הקשבתי לציפורים, הייתי נוכחת, בקשב והאזנה לגוף ולנפש. הרגשתי את זה עם המלכה שלי שהלב שלי שלה. הרגשתי את זה כשעשיתי ג׳אגלינג לעוברים ושבים וקיבלתי חיוכים ותגובות, כשחבריי לבסיס, המפקדת שלי בפרט, גורמים לי להרגיש אהובה כל כך, חשובה, הכרחית- שייכת.

המון פעמים אני מרגישה לא מחוברת למציאות, לא שייכת. ואילו יש פעמים בהם אני מתמזגת איתה והמסך הכחול שאל מול עיניי, נשבר.

לפני 3 שבועות. 7 במרץ 2020, 0:24

תמיד הייתי מאחור. ילדה שעוברת את מה שעברתי בבית, אין דרך אחרת שתהיה מתואמת עם שאר בני גילה. בעוד כולם היו בבית הספר עם החברים, והתלהבו מדברים כמו בגדים, משחקים- אני הייתי משקיעה את זמני בריבים בבית אחר הצהריים. כתוצאה מכך גם לא ידעתי איך להתלבש, לא היה לי זמן להתעסק בדברים האלה. לא הייתי מחוברת למציאות.

לחטיבה הגעתי תמימה וביישנית. כבר אז נשאר לי התום שיש בילדות, אותו אחד שאני עד היום מתעקשת לשמור. פעולה של לחזור אחורנית.

ושוב, כולם התעסקו בהווי של בית הספר בעוד אני התעסקתי בלצאת מהדיכאון, בלהפסיק לחתוך, בלא לשנוא את עצמי, בלא להיכשל.

בתיכון הבנתי שאני צריכה להתעסק בלימודים. פספסתי כמה בגרויות בגלל ריבים בבית שאיבדו שליטה, אבל חוץ מזה- תקופת התיכון הייתה נהדרת. ועדיין, הייתי מאוד מאחור, ועד היום.

החברה הכי טובה שלי באה אליי היום. פעם הייתה גרה כאן, היום כבר נודדת לה, ולפעמים מגיעה שוב. כשהיא מגיעה- אנחנו משתפות חוויות זו עם זו, ומתחבקות הרבה. אהבה רבה. תמיד מוצאות דרך לדבר על נושאים עמוקים. בעוד התחבקנו בשקט, ועצמתי עיניים- היה רגע שהשקט נשבר וחשבתי לעצמי על כמה שאני אוהבת אותה. סיפרתי לה על העבודה שקבעתי ליום ראשון, על כמה שהיא הייתה טעות ושזה לא מתאים לי.

אני מבינה למה התעקשתי לקבוע אותה, למה אני מחושבת, למה אני רצה תמיד עד שתשוקה הופכת לרשימת מטלות- כי תמיד הייתי מאחור. ועכשיו יש בי רצון לרוץ קדימה, ואני מדלגת על שלבים רבים בדרך שפספסתי. אני לא יכולה להופיע לפני שאני אדם שלם. יש לי המון דברים לעשות לפני, ואני מודעת לכך שזו תהיה תקופה כזו- תקופה של ריפוי אצל הקבנית, ועבודה עצמית. תקופה של חיזוק בפיזיותרפיה. להצליח לזוז בלי כאבים, ללמוד לנוע בלי לפחד, להרגיש חופשיה, כמו שתמיד רציתי. אולי אפילו לחזור לעשות ספורט. ללמוד לאהוב דרך תנועה, ללמוד לאהוב את עצמי באופן כללי. שלא יקרה מצב שלפני שאני קובעת עבודה אני נהיית שלילית כמו שהיה היום, אני רוצה לשלוט בזה. לדעת מי אני מספיק בשביל לדעת גם מה יתאים לי ללבוש בהופעה. אני רוצה בפורים הבא ללכת לעדלאידות ולראות איך אחרים מופיעים, איך זה בכלל נראה. לא הייתי בעדלאידע מעולם, רק הופעתי באחת. איך אפשר להופיע בלי להיות הקהל? איך אני יכולה לדבר על להופיע בלי שאני מתמידה בארוחות ובלקיחת תוספי תזונה? זו תקופה של להתמקם מחדש בעולם. להשלים פערים, את הבסיס, לאט.

אני מתאכזבת המון פעמים, על שאני בת 20 ומרגישה כל כך לא שייכת לעולם שאני רוצה לטרוף. אני עוד חיה את העבר שלי, וגם ההווה מורכב מדברים שאחרים עבדו עליהם כבר בשנים קודמות. אני במרדף נגד הזמן.

מפסיקה לרוץ עכשיו, לומדת לנשום. לומדת לאהוב את העולם על ידי מגע, על ידי מגע לומדת שאני כאן. זה בסדר לקחת צעד אחורה, כל עוד לא מפסיקים להסתכל קדימה.