שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני חודש. 7 בדצמ׳ 2021, 18:00

היינו יושבות לשיחות על הא ודא, פותחות את הלב אחת אל השניה. גם אנחנו היינו יושבות על כוס תה, אולי משהו טעים ולרגע עוצרות את הזמן. היום שישבתי מולה, בעיקר הרגשתי את ההבדל בין פה, לשם. בין עכשיו, לאז. ביני, לבינה, מרגיש שפרוסים קילומטרים שלמים. אני מתגעגעת להקשיב לה ולצאת מחויכת ומרוגשת, אני מתגעגעת לשיחות שלנו שתמיד נתנו לי ערך מוסף, שדחפו אותי להשקיע, אני מתגעגעת להרגשה שהיא רואה אותי, ואוהבת להיות בחברתי. בחיים שלי יש מחסור בנשים שאני יכולה לשאת אליהם את המבט, אנשים שרואים אותי באמת, שהופכים אותי לאני טובה יותר, זה חסר לי. יצאתי מהדלת שלה בתחושה עגומה, של הפסד, בתחושה של אומללות אל מול חוסר היכולת לגרום לאדם שמרגיש לבדו להבין שהוא חלק מקבוצה, שהדרך הנכונה היא אחרת. יצאתי קצת יותר רצינית, קצת פחות ילדותית, אבל כל כך ילדה, שמצאה את עצמה מדברת בחדר ההוא, ועכשיו פגועה, ושוב נעזבת. שם עולה אצלי שוב ושוב בזכרונות, אני רוצה להיות כאן. בעצם, אני לא רוצה להיות כאן. ככל שצעדיי התרחקו מהחדר, והלכתי בדרכי לשם, הבנתי שהשם אליו אני רוצה להגיע לא בטוח יחזור. קיבלתי את זה, אין ביכולתי לשנות את כולם ולהראות את האמת לכולם. הבנתי באותו הרגע שמשהו השתנה אצלי- אני מסוגלת לא להישבר אחרי שאני מרגישה שעוזבים אותי, ואני נשארת כאן לבד.

לפני חודש. 4 בדצמ׳ 2021, 0:19

נוגעת בעצמי, חושבת על הדברים הכי סוטים הרגילים. אבל השיא היה שאשכרה רציתי לראות פורנו עם נשים, אמנם אני מעדיפה נשים, אך מעולם לא נהנתי ככה מהפורנו. רק מראה כמה הרעב שלי נהיה בלתי נסבל. זכרונות ישנים גורמים לי לרצות שוב, והרבה. בעיקר, חסר לי חום של אישה. חום שהיה לי פעם בשפע. אני צריכה קצת פחות לבד, יותר ביחד. ואולי לבד זה בדיוק מה שאני צריכה, כדי לאט להפסיק לכמוהה אלייך.

לפני חודשיים. 21 בנוב׳ 2021, 21:39

לפעמים אני עצוב, לפעמים אני שמח. לפעמים אני מרגישה המון דברים. רוב החיים הייתי שונה, מעצם המורכבות שלי- לפעמים אני שקטה, ביישנית, רוצה לעשות דברים חמודים ונעימים. פעמים אחרות- אני מרגישה כמו לוחמת, מרגישה שאני לא רק בשליטה- גם שולטת, מרגישה ממש גברת. לפעמים זה שורט אותי, קצת, איך שאני הופכת מקצה אחד לקצה השני. מלרצות דבר אחד, ללרצות דבר אחר. מלאהוב, ללהתאהב, ללעזוב, למרות שברוב המקרים אני נשארת, ופעמים שוברים לי את הלב. מילדה שהתמימות שלה נהרסת, אל ילדה שהחוזק שלה נבנה. מילדות מוארכת, אל חומה כבדה.

לפני חודשיים. 19 בנוב׳ 2021, 14:43

קמה פלסטלינה על הבוקר,

אישה עוצמתית, מודעת, חזקה ומלאת ביטחון, מצד אחד

אך בצד השני, עושה תנועות מעוותות עם הגוף מהתרגשות,

מתכנסת לתוך עצמי מתחת לשמיכה ולא יכולה להפסיק לחשוב.

זה מדהים כמה שאני מורכבת, ומורכבת מהמון רבדים.

כל פגישה, אני מביאה צד אחר,חדש. כל דייט- רואים מישהי שונה. 

לפעמים אני יותר מרוצה מאיך שאני יוצאת, לפעמים פחות..

מה שבטוח הוא, אני לא יודעת איך אפשר להכנס לסצנת הדייטים והאהבה בלי להרגיש הכל מהכל, ולהתרגש יותר מדי. 

בלי להתקע למחרת בבוקר במיטה כמה שעות מפגישה אחת.

הייתי רוצה לשפר את האותנטיות שלי, לבוא יותר אני, פחות ילדה מבוהלת שמחפשת להתכרבל. גם זו אני, אבל זה צריך להגיע ממקום אחר.

הייתי רוצה לא להכנס יותר מדי להתלהבות קיצונית והערצה כי התלהבתי קצת.

הייתי רוצה לא להוריד מעצמי ולהשאר עם הסנטר גבוה.

הייתי רוצה בכללי, למקד את הרצונות והמחשבות שלי, להיות יותר סבלנית, לדברים טובים שבדרך אליי.

לפני חודשיים. 17 בנוב׳ 2021, 20:45

באה להגיב לה, הכי בקטנה, משהו מצחיק וקטן

את זה אני מרשה

ואז, אני קוראת את השם שלה, וכאילו חלק בי שכח

שכח שקראתי בשם הזה כל כך הרבה פעמים, פעם

השם הזה מוכר פתאום

שם אני מבינה שבגלל הכאב שכחתי,

הסתכלתי בתמונות, היא הכי יפה בעולם

כל כך יפה,

שכבר לא רציתי להגיב.

 

קמתי לסט הבא, רציתי להוציא את כל הכוח. שתצא ממני מפלצת

כעסתי כל כך, שקמתי במלוא הכוח.

גם עכשיו אקום לסט נוסף

ולא אגיב

לפני חודשיים. 10 בנוב׳ 2021, 23:19

אני לא מפסיקה לדמיין, על רגע איתה, בוא אני משחררת מכל הלחץ, מכל המחשבות, התהיות, מחוסר הביטחון, הרגע בוא היא מחמיאה לי, ואני עונה בקול מבויש- באמת? מבויש בצדק, הוא מלא בחוסר ודאות. ממתי לפקפק בעצמך אל מול קול של אדם אחר נחשב לסקסי או חמוד? הרגע בוא היא מחזיקה אותי, מסרבת לתת לי ליפול, אבל אני כבר בנפילה ארוכה למטה. הרגע בוא היא גורמת לי להרגיש כל כך טוב, עד שאני לא יודעת מה לעשות, אז אני שואלת אותה- ולמה שהיא תדע טוב יותר ממני?

כיום יש לי השקפת עולם קצת אחרת בכל מה שקשור למיניות, והתמסרות. להשקפה הנכונה הזאת נלווה גם קושי גדול בתקשורת בסיסית נכונה. כאב גדול גרם לי להסגר יותר ממה שהייתי אמורה.. אני מתעקשת לשמור על העצמאות שלי, הבסיסית, ומוצאת את עצמי נלחמת בשיניים. השבוע היה לי שבוע קשה מאוד, כל מה שרציתי, מלבד שיסתדר- ליפול לקצת לזרועותיה של מישהי שתחזיק אותי. אבל מה יקרה כשתשחרר? ולמה עדיין, אני רוצה ליפול, במקום לעמוד? אולי אני כן רוצה לעמוד, וליפול עונה על גחמה ריקה.

לפני חודשיים. 5 בנוב׳ 2021, 8:35

מכירים את זה שאתם כל כך מובכים מתקשורת, שאתם זזים עם עצמכם בלי סוף? זה קורה לי כשאני לבד ועונה להודעות מסוימות, אפילו מול חברים וקולגות, זה קורה לי עם אנשים חדשים, גם אנשים ישנים כשהם מרגשים אותי, אני מוצאת את עצמי חייבת רגע לנער את הראש, את הידיים. זה מאמץ עבורי לפעמים לתקשר עם אנשים. בעיקר לאחרונה- אחרי תקופת הקורונה, אחרי שברונות לב שגרמו לי טיפה להסגר. אני בועטת את החומה שיצרתי בכוח, לאט- מילה אחר מילה, שיחה אחר שיחה, פגישה, חצי פגישה. כשהאושר צף, ומתלכדים מבטים- שם יש לי קושי להסתיר. ואם לאגם אני רוצה לברוח, אני נשארת, והמבוכה מתבטאת בשתיקה, במילים לא קשורות, או בפרצוף האדום שלי. אולי במצב כזה, עדיף שיהיו גם חצאי מילים שיחסכו לי מבוכה נוספת.

לפני חודשיים. 2 בנוב׳ 2021, 8:17

הכל בסדר, הכל בסדר, נכון?

הכל בסדר.

זה הוא רק תחילת נובמבר,

מחכה עוד הגשם לשטוף הכל.

לפני חודשיים. 31 באוק׳ 2021, 20:15

“when you hold me, when you touch me, it’s so powerful”

קשה לי עם לבד, לאחרונה אני תוהה מתי הביחד, כנגדו, נהיה כל כך עוצמתי. אני מבינה לאחרונה שדווקא הלבד הוא העוצמתי ביותר.  חוסר ההזדקקות, האהבה העצמית. 

אתמול מצאתי את עצמי בסיטואציה בה הרגשתי בדידות איומה. הסתבכתי עם התחושה של לבד, הסתבכתי עם ההרגשה של דחייה, למרות שלא הייתה זו דחייה, הייתי צריכה חיבוק, וחיפשתי אותו בדרכים אחרות. למעשה, מהרגע בו הרגשתי כאב פעלתי בנסיונות לאלחש אותו, אבל כל נסיון רק הביא להתדרדרות. 

כבר משהייתי קטנה לא הייתה לי הזדמנות להתמודד עם כאב. היו ריבים בבית, הייתי בורחת, צריכה להתמודד, ולהתבגר. לילד שנדרש ממנו להיות בוגר וחזק אין הזדמנות להרגיש כאב במלואו. הייתי ילדה תמימה שסלחה מאוד מהר והטוב שלט בכולה, כל דבר פחות טוב התפוגג במהרה לצד הטוב בעולם. הריבים חלפו מהר כך שכבר יום למחרת הכל חזר להרגלו. באותה התקופה אלו היו השנים הראשונות בהן חוויתי כאב שכזה, הצלחתי להכיל אותו טוב מאוד עד שהוא נטמע עמוק בתוכי, והתאדה. אף אחד לא עצר לשאול אותי איך אני מרגישה, לדבר על הכאב שלי, מעולם לא הייתה לו לגיטימציה.

זה רק הגיוני, ששנים לאחר מכן מצאתי את עצמי בוכה מכל סיטואציה קשה ומרגישה שמדובר בקצה, מרגישה כאב- חותכת. מרגישה כאב- רוצה להתאבד. זה אף פעם לא היה- פשוט-מרגישה-כאב, לעצור, ולנשום דרכו.  

גם היום- אני שותה כשיש מחשבה מטרידה, ואז שותה שוב כדי לאלחש, ושוב, ומקלחת החלטות איומות כדי לא להרגיש בדידות, אבל מרגישה יותר מנוכרת לבסוף. 

אני מבינה כמה רגישה אני היום, כמה הלבד הכרחי במיוחד עבורי, כמה לעצור, לחשוב, לשתף- הם דברים שאני צריכה לאמץ.

זה רק נכון שאכתוב את כל זה בעצירה ספונטנית באמצע השביל בקניון. כשאני מרגישה צורך לעכל, לנשום, לעצור.

גם אירוני, שדווקא בכאב אני גם מוצאת פורקן, לעיתים ריקני.

לפני חודשיים. 29 באוק׳ 2021, 21:11

הלב נשבר שוב. בעוד אני עדיין נאבקת בקושי מהפרידה ממי שחשבתי שהיא האהובה שלי, היא כבר עזבה אותי למישהו אחר. הכי כואב זה לקרוא את הפוסטים שלה, ולראות איך היא חושבת עליו ובכלל לא עליי. לא על הפרידה ממני.

והאמת, זה מראה לי כמה טוב שהלכתי.

כמה לא בא לי להיות בתוך הבלאגן שלה.

כמה אני שמחה שקיבלתי החלטה לא לראות פה אף אחד יותר.

כמה אני שמחה שיצאתי מהלופ הזה

ושאני כבר, במקום הרבה יותר טוב.

 

פה כדי להדגיש שוב, למקרה שאתם לא עוקבים-

לא זונה

לא נשלטת

לא שולטת

של אף אחד.

 

לא מחפשת לב שלם במקום עם אנשים בעלי לבבות שבורים ממזמן.

אישה, ילדה, מדהימה, מוארת, שממזמן התאפסה על עצמה.