צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני יומיים. 15 באוק׳ 2021, 3:57

היום אחד החברים נכנס להתקף סביב זה שהוא מקנא בי. כי אני גדולה, והוא רוצה להיות קטן. הוא בכלל גדול ממני, גם בגיל וגם פיזית, גבוה מאוד, בכל זאת אמרתי לו שיקבל את עצמו כמו שהוא. מה שכנראה עמוק בפנים רציתי להגיד היה, להיות קטן זה לא כזה כיף. ובעצם, אולי דווקא כי רצה להיות, הוא מכיר את התחושה הזו בדיוק- תחושה של לרצות לרגע לחזור לילדות, לחיבוק העוטף של אמא, לכמה שהוא לגיטימי. בילדות הכל לגיטימי- במיוחד לבקש חיבוק, לאחוז באגודל בלבד, לצחוק, לבכות, להגיב בכנות, בעצם כל מה שאני, גם כל מה שהם. לכן אני אוהבת את העבודה הזאת כל כך, בשנינו ילדים קטנים שנשארו, בעל כורחנו. מעניין אם הם מבינים, אם הם מתחברים לכאב הזה, אם הם רואים את הילדה הקטנה שבתוכי, ויוצאת אליהם לפעמים.

לפני שבוע. 8 באוק׳ 2021, 22:22

הייתי אצלם עכשיו, המלך והמלכה. אני כבר לא שלהם, אבל נשארנו משפחה גדולה. כיף שיש לי אותם, שלהם יש אותי.. ביחד יש דבר אמיתי. 

הרגשתי לבד. ריב עם חברה גרם לי להרגיש שלא רק הרגעים הקטנים של הלבד, שקשים מספיק עבורי, קיימים, גם שאחריהם לא יהיה ביחד. אין לי יותר מדי מי ששם בשבילי, והאם מדובר בחברות? או שגם חברים מכאיבים זה לזה בגלל אקסים?

היה נחמד לקבל תזכורת שיש לי אותם בתור משפחה, ולא רק את המשפחה שלי, שנהייתה יציבה וטובה, אבל לעולם לא תקבל תפקיד כמו שלהם יש בחיי. נסעתי אליהם, חיבקתי אותו, ואותה. היא הכינה לי שוקו, בזמן ששוחחנו, הייתה לנו שיחה טובה, מעניינת, על החיים עצמם וגם על הפרידה. בעיקר, היה לי נעים. המקום לא הרגיש לי זר- הוא היה בית עבורי בדיוק כמו שהקודם היה. החיוך שלה, שלו, איך שהם עוטפים אותי, מחבקים ודואגים, זה לא נעלם. יש לי משפחות שאוהבות אותי ומרימות אותי למעלה, ממקומות חשוכים, ויש גם חברים- למרות הויכוחים.. אבל אני שמחה כל כך שהם כאן, איתי. שמחה על הקשר שיש לנו, שנעים לי כל כך. אין לי מילה אחרת לתאר את זה- נעים, בטוח,

מלטף.

לפני שבוע. 7 באוק׳ 2021, 0:34

היו לה שפתיים מלאות וורודות, היה קל לנשוך אותן, אבל בדרך כלל הייתה זו היא שנשכה את שלי. לסת בולטת, לחיים גדולות שאהבתי לצבוט. עיניים גדולות שהסתכלו לי לתוך העיניים וקילפו את כולי. היה נראה ברגעים אלו כאילו היא אמרה לי כמה היא מלאת תשוקה אליי. התחת הגדול והעסיסי שלה, שיודע לעשות טוורקינג כל כך טוב, והמחשוף שלה דרך הגופיה השחורה שיגעו את הקטנה שבי. כל חלק בגוף שלה צעק אישה חזקה, עוצמתית, סקסית. רציתי להיות מתחתיה. התשוקה האמיתית הגיעו כשירדו הבגדים- והעיניים נשארו נעוצות זו בזו. סקס אפיל, אהבה, תשוקה. הגניחות שלי נודדו אל תוך האוזניים שלה וחירמנו אותה, כמו כן הרגע בו הכניסה את הסטראפ און לתוכי, עד שרצתה שאזיין אותה גם, נתתי לה 3 גמירות.

לפחות הסקס האחרון שלנו היה מטריף. הבעיה באה אחר כך, כשלפתע הכל נגמר ונשארים זכרונות. הגוף מתגעגע, אבל בעיקר למבט, לנשיקות, לרוך. ככה יודעים שהיה מדובר באהבה אמיתית.. אני מתגעגעת ליד שלה על הלחי שלי, שהלוואי והייתה על הלחי שלי גם עכשיו כשאני בוכה ומתגעגעת. אני רוצה אותה והיא לא לידי. היא לא כאן לנשק, גם לא תהיה. היא הלכה לאדם אחר, היא בחרה בדרך אחרת. אמרתי לעצמי שלא אעשה רומנטיזציה ממה שהיה, אבל זו עובדה- הסקס היה פשוט טוב, ופתאום אני רואה בו את כל האהבה שהייתה. אין צורך לספר על הרגעים שלנו ביחד ועל המילים שהחלפנו בנינו, זה שלנו. הכל הסתכם כשהחזקנו אחת את השנייה במיטה. אני מתגעגעת אליה, מתגעגעת למילות האהבה שלה, למגע, למי שהיא. התאהבתי. אבל היא בחרה בדרך אחרת. זה כואב, אבל אני צריכה לזכור את זה. היא בחרה במישהו אחר. היא לא אהבה אותי עד הסוף. מגיע לי יותר. הלוואי ויום אחד היא תזכר בי ותתגעגע.

 

(החלטתי בהדרגה להפסיק לכתוב פה. כרגע המקום הזה ישמש אותי בזמן הפרידה, וגם, מקווה שזה הפוסט האחרון שאכתוב. החלטתי שאני מחפשת בידיאסם בקשר זוגי רציני שיהיה לי בעתיד. אני לא מחפשת להשתעשע, ואם אחפש, זה לא יהיה כאן. אף אחד כאן לא סגור על עצמו, אנשים אבודים. אני נאבדתי כאן ונשבר לי הלב למליון חלקים מגיל 18. אני משחררת את עצמי לחופשי, לאנשים שבאמת מסוגלים לאהוב)

לפני 3 שבועות. 24 בספט׳ 2021, 1:18

אז בא לי לשתף שהיו לי שבועיים קשים, למעשה, עדיין. המון מתעקם. התחיל בוירוס פתאומי לפני יום כיפור, שהחליש אותי מאוד מאוד, והרס לי את רצף האימונים. מיד לאחר מכן, צום יום כיפור, החליש גם הוא. ולפני הצום- אימון שלא היה חכם לעשות אחרי שמרגישים מאוד חלשים, אמנם הכאב עבר, אבל דילגתי על אימונים, וכתוצאה משינוי בתוכנית אחרת, חזרה לכאוב לי כתף שמאל, ואני תוהה מה יהיה הלאה. הגוף שלי חלש, תמיד מרגישה בוערת, פתאום צורך ביותר מזגן (הלוואי שיכולתי בלי, וגם עם, לא כל כך נעים לי). מרגישה חלשה, והכתף מפריכה לישון. לא ישנה טוב, ימים ארוכים בעבודה.. היום נרדמתי ושוב לא התאמנתי.

אני משתפת את זה ועל הדרך מסכמת לעצמי את התקופה הלא טובה הזאת. אכתוב בנקודות-

מחליטה להעביר הכל בנשימה

מחליטה לישון בשעות קבועות ולקבל לפחות 8 שעות שינה.

מחליטה לא לוותר

כאן נמדדת ההתמודדות שלי. אם אתגבר על זה, אוכל להתגבר על הכל. התמודדתי פעם אחת עם הכאב, ועכשיו מישהו בוחן את ההתמודדות שלי שוב ואת מה שלמדתי.

משתפת שלמרות שיתכן ומצב הרוח שלי ירוד לאחרונה, אני לא מוותרת, ואני אנצח.

נשמע כמו מלחמה, אך יותר כמו מלחמה שאינה- אני אנצח ברוגע, בנחישות, ובשלווה שלי.

לפני 3 שבועות. 22 בספט׳ 2021, 1:20

אתמול חגגנו את יום ההולדת שלה. אחרי שאמש חגגנו לה עם מעגל החברים שלה, בבר מגניב למדי, היה בו ג׳אגלינג, אווירה, הזדמנות להכיר את החברים שלה, הזדמנות לשמח ולאהוב אותה, גם הזדמנות להשוויץ 😉

קמתי יחסית מאוחר והתארגנתי לצאת. אחרי הכנות רבות, הגענו שתינו לפארק שהיה התחנה הראשונה שהכנתי ליום המיוחד שלה- שיט בסירה ממונעת (שלא ישמע פנסי מדי), החלפתי לשמלה בשירותים בעוד היא הסתכלה עליי ובחנה את הגוף שלי, נתנה לי ספנקים שעשו אותי צמאה לא רק למים ביום החם הזה, והתחלנו. 

אני נהגתי ראשונה. אני אוהבת לנהוג, אז זה היה מאוד חווייתי. במים ראינו ברווזים, שבאו אלינו, גם לפני שנכנסנו נתקלנו בברווזים יפים.הבאתי לה זר לבן שהתאים לבגדים שלה בדיוק, והיא הייתה כל כך יפה.

נסענו למסעדה. לבסוף הגענו למסעדה תאילנדית שקיבלתי עליה המלצות טובות, אכן, הכי טעימה שהייתי בה. הזמנתי קארי עם אורז, ותה תאילנדי עבור שתינו. עשינו לחיים, דיברנו, יצאתי איתה החוצה לעשן, אפילו בזה לשם שינוי היה משהו קסום.

משם, הלכנו לים. במים התחולל קסם אמיתי. הקסם הראשון- ממים קרים לחמים! אני אף פעם לא מאמינה בהתחלה.. ובעוד השמש שוקעת, ועננים מסתירים אותה- היה יחסית חשוך וצבעים קרים עטפו את הים. אבל בתוך הים- התחממתי. התחממתי מהחמימות הפתאומית שפגשה אותי בנקודות מסוימות במים, התחממתי מאיך שתפסה לי את היד והלכה איתי כשישבתי, מלכה חזקה ששומרת על הגורה שלה. התחממתי בחיבוק שלנו בתוך המים,התחממתי מכמה שהרגשתי אוהבת וקרובה. התחממתי בסוף כשבירכתי אותה והסתכלתי עליה מקשיבה בנינוחות בתוך המים. התחממתי כשחיבקתי אותה כמו קטנטונת וקפצנו בגלים.

ישבנו על הכיסאות בחול והוצאתי בקבוק יין, ועוגה עם נרות. לא הצלחנו להדליק אותן בחוף, אז לסיום, ואחרי כנאפה מוצלח, ושיחה סוחפת, הדלקנו את הנרות ברכב שלי. בירכתי אותה וצילמתי תוך כדי איך שהיא מבקשת משאלה והעיניים שלה ברגע אחד מתרככות. שרנו שירים, ואני רק הרגשתי איך שגם הלב שלי מתרכך, הוא נמס מהחום שהיא מרעיפה עליי. 

כמעט חצי שנה שאנחנו ביחד, ואני מודה על כל רגע איתה, מודה על האהבה, החום, הדאגה, הסבלנות, הכיף שיש לי כשאני לצידה. אפילו היום, היא לא הפסיקה להפתיע אותי ביצירתיות שלה, באינטיליגנציה, באיך שהגוף שלה זז כל כך יפה כשהיא רוקדת. התחממתי מנסיבות אחרות.

יפה שלי, המון מזל טוב. תודה על כל רגע איתך

לפני 4 שבועות. 18 בספט׳ 2021, 13:38

רגע של ביאוס. ידיד שלי הציע לי לצאת לקמפינג השבוע, והדבר הראשון שקרא לי הוא שהתמלאתי בחרדה. בכללי, מרגישה שאני לא ממצה את החיים עד סופם. ואמנם- זה תהליך, אבל זה תהליך קשה.. וקשה להרגיש לא מאה.
לא הכי יפה, לא הכי חכמה, לא הכי ממצה, ואני לא מדברת על ביחס לאחרים, מדברת על-

לא הכי יפה (שלי) לא הכי חכמה (שלי) לא הכי ממצה (אותי)

יש דברים שאני יכולה לעשות כדי להרגיש טוב, למשל, לקנות בגדים לארון, לצאת לבלות יותר, אבל בקושי את השגרה אני מצליחה לתחזק. וכל השאר- מביא לי חרדה.

נתתי לעצמי יעד, שעד הסילבסטר יש בבעלותי שגרה קבועה, שעובדת, יש לי מספיק בגדים, לא חסר לי. שהדבר היחיד שישאר לי לעבוד עליו, זה חוזק, גמישות, ולהיות תקשורתית וזורמת. 

גם על הנפש אצטרך לעבוד, עכשיו, וגם בהמשך. גם זה מתסכל.. קשה לי חוסר ודאות, קשה לי להרגיש שמסתכלים עליי שונה כשזה מגיע לקשר שלי, אני בעצמי מדביקה על עצמי לפעמים תוויות שהן לא שלי.

אתמול זה פגש אותי כשהיה לי צורך מוגזם לשים עגילים ולהיות נשית. הרגשתי שברגע שידעו שאני עם בחורה ידביקו לי תוויות שלא היו מדביקים עליי אם הייתי עם גבר. אבל זה מטומטם, אני תמיד חוזרת ואומרת לעצמי, הנשיות שלי ממש לא קשורה בנטיה המינית שלי. 

כל מני מן הבאסה.

אבל הכל יעבור.

בפנים אני יודעת מי אני, ומאמינה שאחיה את החיים עד סופם לבסוף.

לפני חודש. 11 בספט׳ 2021, 2:34

היא שלחה אותי לכתוב על היום שלנו, ו, וואי.. כמה שחיכיתי למשימה הזו. חיכיתי להזדמנות לכתוב פוסט עליה, שהיא תצפה בכליון עיניים לראות, כמו כן, להזדמנות לכתוב את מה שאני מרגישה, בפירוט, להתחבר לרגשות שלי, אהבתי לעשות את זה פעם.

בעוד היום, עוד יום התחיל איתה. היא באה אליי בבוקר, אני כבר הייתי מקולחת, נקייה, אחרי שסידרתי וניקיתי מעט. היא נישקה אותי בפתח הדלת, זה היה רגע קסום עד שלפתע המוזיקה התנגנה מהפלאפון שלה, ביונסה. הנשיקה הפכה לרגע קסום ומשעשע אפילו יותר. היא לא נבהלה, היא המשיכה לנשק ולחבק אותי. היא רקדה, זזה מצד לצד, והזכירה לי שרצינו לרקוד סלואו. ככה בפתח הדלת, אני והמלכה. 

בחדר שלי התחבקנו, היא עשתה לי לאפ דנס לוהט שגרם לי להיות מובכת מעט. הכנו קפה, יוגורט, יצאנו לשמש. אני ניגנתי ביוקלילי, היא צילמה, בלי סיבה, אולי מאהבה.. ואז- אני ניגנתי, היא שרה ביחד איתי. רגע של סינכרון מושלם.

יצאנו לקניון, קצת שופינג, קניות, חזרנו הביתה. אני התחלתי לבשל לנו ארוחה בעוד היא למדה. היא כזאת חרוצה.. אני התאמנתי, היא המשיכה ללמוד. הצעתי לה שנמתח ביחד. מה, את רוצה גם למתוח אותי? את הרגליים? היא שאלה. עניתי בחיוב. כל אחת מתחה את האחרת עד לשיא שלה. לאט התגלתה גמישות, במקביל לאוויר שמקבל בית יותר נעים לשהות בו דרך הנשימה.

גם אני הרגשתי בבית. כיף לי איתה.. היא מאתגרת אותי, מחייכת אותי, מקסימה ושובה. היא אישה גדולה שיש בתוכה אישה גדולה אפילו יותר, ולב יש ילדה. זה ידוע, לילדים יש את הלב הטהור ביותר.

בכל רגע בו היא מתחה אותי, מצאתי נשימה, ובעיקר אהבה בלב של הילדה. על כל מכשול עליו התגברתי, מצאתי שלווה. היא עוברת איתי תהליך, עוזרת לי להתקרקע, ולמצוא מקום, בעולם, גם איתה, המקום גדל ומתרחב. ככל שאמתח יותר- אתרגל לבסוף, אולי אפחד פחות.

מקמתי נרות שונים בחדר המקלחת, הדלקתי אותם. במקלחת- רק שתינו ערומות. מלטפות אחת את השניה, מנקות, מתנשקות. היא נותנת לי ספנקים, אני מרגישה צמרמורת.

ראינו ביחד את הסרט על רפונזל, וכמוה, גם אני מרגישה קצת חרדה, הרבה מתוסבכת, רוצה לתפוס אותה שתהיה איתי, אבל מפחדת שתלך לאיבוד בין הקשרים. 

ואחרי רגעים ארוכים של בכי.. בהם היא הביאה לי את המוצץ שקנתה לי, עם האריה הקטן עליו, וחיבקה חזק, נשענתי עליה.

גם עכשיו, אני משחררת, ונשענת. מקשיבה לה כשהיא מחבקת ואומרת שיהיה בסדר. סומכת על עצמי, שסומכת עליה, שאומרת לי שיש לי מקום בעולם.

רק,

שיהיה נעים

 

לפני חודש. 7 בספט׳ 2021, 21:34

מלכה במסווה של גורה, אולי הפוך, ככה אני מרגישה לאחרונה. כאשר העוצמות עולות ומתגלות, ויש בי המון שאלות עבור אותה גורה. אני מתשאלת את כל הוויתה. בדיוק לאחרונה, כשאני מגלה את העוצמות שלי, לפתע פחות בא לי להיות הילדה. לעיתים רחוקות זה אותנטי, רוב הפעמים זה מגיע ממקום של מצוקה. הילדה המציקה, שיש לה חוסר בהירות מחשבתית, והיא מתמודדת עם קשיים משלה, מנסה לברוח בדמותה. 

אני בשלב בחיים שנמאס לי לברוח. אני לא רואה בכך צורך. אבל, האם באמת יש מקום למלכה, בחיים שכבר נסללו עבור גורה? 

היסטוריה של קשרים בהם הייתה ילדה קטנה וגורתית. גם כיום, אני הגורה. יש לה מקום מיוחד בלב שלי. אבל אני שמה לב לסלידה כל פעם כשאני מרגישה במשבצת הזו, של הגורה, הילדה. ואולי אני לא יכולה להיות קטנה תמיד, ועם כולם.

לאחרונה אני רוצה לחגוג את הנשיות שלי, את הגוף שלי, הנועזות שלי, הנפש שלי, את מי שאני, את האנרגיות שלי, שאמנם- הן אנרגיות של ילדה, אבל הן הופכות אותי להכי אמיתית, למלכה. אני דורשת יותר, אני רואה דברים בצורה בהירה, אני מרגישה מדהימה.

אני מוחקת תמונות מהפלאפון, רואה תמונות עירום שלי. לא מרגישה בנוח שככה שלחתי תמונות כאלו. לא מרגישה בנוח להחפיץ גוף של מלכה.

לצד זה, אני רואה שיחות ישנות איתם, ואת הרגעים הראשונים שלי כגורה שלהם. אני רואה ילדה אבודה שצריכה הדרכה ואהבה.

אני חושבת שאני בשלב בחיים שנמאס לי להיות ילדה אבודה. ובכן,

אולי רק לפעמים..

לפני חודש. 3 בספט׳ 2021, 3:33

החיים האלה מטורפים, מטורפים! אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ואולי כי ניגנתי מקודם 5 שעות, ומאז לא נרגעתי, אני קצת, כאמור, לא רגועה. 

קשת רגשות מטורפת, קשת של צבעים, מנגינות, אהבות, אנשים, טירוף פשוט, גם מורכב. פתאום לדבר עם חבר מלפני כמה שנים, ובעבודה לפגוש חברה מכיתה א-ב, פתאום להתחבר עם המנהלת בעבודה, פתאום קשרים מיוחדים, זה מטורף, איך פתאום דברים מגיעים ברגעים שהכי לא מצפים להם.

מודה, אני מפחדת. אבל מרוגשת באותה המידה, שני הרגשות מתערבלים אצלי לעוצמה חזקה, שמונעת ממני לישון כרגע. 

בא לי לדבר, להכיר, לעשות, להשתפר, לבנות, להרגע, להשתגע, בא לי לחיות! 

גם אני, השתניתי המון, לא מכירה את עצמי לפעמים. צפה מעל הימים השונים, לפעמים גם טובלת במים.

לפני חודש. 28 באוג׳ 2021, 14:38

כבר כל כך הרבה זמן שאני והילדה שתי ישויות נפרדות, אם כי זהות. שתינו מאוד מאוד דומות. שתינו יכולות להתרגש מהדברים הקטנים, לאהוב, בשתינו יש תמימות כבירה, רוח שטות, ואהבה. תמיד כשאני מדברת עליה אני מדברת.. עליה, על דמות אחרת, בשם ״הילדה״. כאילו אין לה שם, אין לה זהות, נוח לי ככה, כשהיא לא אני. נוח לי להפריד מעצמי את כל מה שעברה. 

תמיד ידעתי שילדים זה קסם.. יש בהם תמימות מדהימה, והלב שלהם הוא הטהור ביותר. כשלב כזה, תמים, ענק, חווה מכה, גם המכה ענקית, ומורגשת כאגרוף בבטן, אגרוף בכל הגוף. מן נסיון להוריד ולמחוק את הילד. אך הילד לא נעלם, הוא ילד שקיבל אגרוף. זה יותר גרוע ממבוגר שקיבל אגרוף, זו תמימות שנשברת.

אם הילדה שבי, הייתה מתקשרת באופן קבוע עם האישה שבי, במקום להזכר במכות, הייתי במקום טוב יותר בחיים, נאמן יותר לעצמו. מה שגורם לי לתהות- הילדה הזו, שנשארה אצלי, הילדה המדהימה הזו, שאני תמיד שמחה שהיא בתוכי גם בגיל 21. האם היא איתי באמת? או שיש בי את הפצעים שלה.

הלוואי ויכלה להיות שם, היא. הלוואי והייתה שואלת אותי איך אני, מה קרה לנו, משהו שמח, כי ילדים לא צריכים לשמוע דברים עצובים.. 

אם הייתי מספרת לה שהיא חווה חרדות ועצבות, שהיא עדיין חיה את הפצעים שלה, היה נשבר לה הלב. וזה העניין, האישה חושבת את זה, ונשברת, אך זו הילדה שנשברת, הילדה היא בתוכי, והיא שומעת.  כל כך עצוב לחוות פצעים כל כך הרבה זמן.. הילדה בוכה מכאב, והאישה בוכה שהיא לא יכולה לשחרר אותה. שיש בתוכה ילדה קטנה, רגישה, מדהימה, שהיא נכשלת בלהגן עליה. 

הלוואי שיכולתי לדבר איתה בלי להזכיר לה את הפצעים שלה. זו האישה שבי שלא משחררת אותה, שלא מצליחה.

אז במקום להתמודד, אני מאשימה את כל מה שמסביב ולא מושלם. כשהכל למעשה, התחיל מילדה קטנה.