אגם הברבורים

כל היום רציתי לכתוב. אבל רק היום, עלה בי דחף אמיתי שוב. 

בינתיים, במשפחה ממציאים עליי עלילות. אבל היי, עלילות זו אני! אני זו שיודעת הכי טוב, לכתוב, לשרטט את המחשבות שלי על גבי דף. לסיפור דיי מוצלח

בעצם, זה היתרון שלי. החיים שלי כתובים, 

שחור על גבי לבן.

אין על זה עוררין, כבר מקריאה אפשר להרגיש לפחות טיפה ממה שהרגשתי אני. 

תמיד חיפשתי שיקראו אותי, שיבינו אותי. קשה לי להרגיש לא מובנת

קשה לי עוד מפעם, כשכעסו עליי ולא הבנתי למה. זה השאיר עם השנים חותם על הלב שלי,

כמה אפשר להגיד א ולעשות ב? לבקש ב ולעשות ג?

אז את אומרת לי שלא תצעקי, ואז את צועקת. ובפנים אני צורחת, שוב, במקום לישון אנחנו כאן. 

את תתווכחי שזה לשניה, או בטעות; אני אצעק חזק יותר ויותר.

את תגידי לי שלא עשיתי משהו שאמרתי שעשיתי

אני אצרח: עשיתי

בכלל החיים מזוויעים

ואני מבועתת

ואז, אני שותקת

לפעמים אני חושבת על זה שהיום כנראה הייתי יותר מתאימה אליהם מפעם.

המחשבה עליו, ועליה, על כולנו ביחד, על השליטה שלה.

האמת היא שהימים האחרונים היו זוועה. והבוקר, מצאתי נחמה בלצפות בסרטונים הקצרים האלה, עם המשחק הגרוע. אבל האמת, אני נהנת מזה, כמו שאני אוהבת לקרוא מנגות ושהפרקים הקצרים עוברים מהר, והסיפור מתקדם.

אני נכנסת כל כולי לסיפור, וכשנכנסתי, רציתי גם אני להיות שוב גורה. רציתי את המבט, את הרעב, והפעם- 

הייתי רוצה להיות ממושמעת, וצייתנית. הרי, אם זה עושה לי טוב. למה לי להלחם? למה לי להציק?

ואולי ככה בחיים בכללי, להתחיל לקחת את כל מה שאני חולמת.

נכנסת מתחת לשמיכה, חושבת. כואבת, מתגעגעת.

 

אני עוד כועסת עליה. ויחד עם זה, מנסה להרגע כדי לא לאבד את זה.

מנסה לתפוס אחיזה במציאות, לפעול, להתכונן לקימה.

אבל מוצאת את עצמי שוב. פגועה, עצובה, מחפשת חום.

מחפשת חיבוק נעים, מחפשת סנטר שישען על הכתף שלי, שתי עיניים שיפשיטו  אותי דרך המבט, אל המוח שלי

יגרמו לי למבוכה, להתבייש,

להכנס מתחת לשמיכה, לחשוב, 

לכאוב, לכמוע. 

ימים בהם אני מרגישה בודדה. זה מעניין איך דברים יכולים להשתנות מיום אחד לאחר, כי רק אתמול רציתי לכתוב כאן כמה אני אדירה והכל מעולה.

יש ימים בהם אני מלאת תקווה, בטוחה בדרך שלי ובהצלחה שלי. משחררת את מי שלא כאן ללוות אותי בדרך, ומחבקת את מי שנשאר.

אני יכולה להסתכל על זה בכמה דרכים, מצד אחד התחלתי טיפול, עשיתי הרגלים טובים השבוע, הרבה שינויים, ואני יכולה לראות את המסלול שאני סוללת לעצמי.

מצד שני, אני מרגישה תקועה. חוזרת הביתה לאותן הבעיות, אותן המחשבות. לאותו עולם שמאז ומתמיד ראיתי מקולקל. 

אני חושבת הרבה, מה אני יכולה לעשות כדי לתקן את העולם? כנראה שכלום. למה אני מסתכלת על העולם בכלל? כי שלי כרגע בבלאגן.

איבדתי את החברים הכי קרובים אליי, אני בחרטה עמוקה על החברים שניתקתי איתם קשר בעבר, ושאיבדתי עם השנים. 

אני לא מדברת על אלו שבחרו לעזוב, Fuck them. אבל אני אומרת לעצמי, פאק! איך ממצב שאני מחוזרת, אהובה, מוקפת בלפחות 20+ חברים שאני רואה מדי שבוע

אני לבד?

 

אין לי עם מי לצאת לבר, לרכל, לדבר על החלומות שלנו. ובחזרה לאחור, דברים מתקדמים, בבדידות נוראית, ובאיטיות. חוזרת לטיפול, מה אני רוצה להשיג?

אותן הבעיות: שהייתי קטנה.. החיים.. אני בודדה

אני אוהבת גשם. מאז המבול שבוע שעבר, אני בסערה משל עצמי. מוצפת, חושבת, מתרגשת, בוכה. הורמונלית מאוד, כיאה לאישה. עם כי, באותו יום שישי הרגשתי הכי רגועה- הלכתי לחופשה בצפון, מוכנה להירגע.

חוץ מזה, אין על לנהוג בגשם! חורף מדכא אותי אבל לנהוג זו תרפיה.

בכל מקרה, שאלות שמציפות אותי, וקושי לכתוב אותן. הלוואי שהייתה לי יד, יד חמה, שתחזיק אותי ותעזור, חשבתי. דווקא יש לי מקורות חום, משפחה, זוגיות, חברים. אבל לא משנה מה, אין דבר שמחליף מבט עמוק בעיניים.

לכן אני רעבה. אני רעבה להצלחה, לכתוב את הדברים האלה שבראש שלי. להתייחס אליהם. אני רעבה ללמידה. אבל גם מפנטזת על חיבוק רך, לפעמים, על מישהי שתיקח ממני את האוויר לשעה שעתיים.

יד על גרוני, מבט חודרני.

אני נזכרת במבול, עליו כתבתי לפני 4 שנים. אותו מבול מלווה אותי בכל חורף, בכל סערה. לקח לי זמן להבין, זו לא היא שמלווה אותי, זו מי שהייתי אני. 

רגישה, חולמנית, מיוחדת. מזלי, שנשארתי כזאת, גם אם לפעמים אבדה התקווה, ואני מדמיינת יד אחרת במקום שלי- היד שלי כאן, מלטפת ואומרת: את בסדר.

את לא בסכנה, לא פוגעים בך, את לא פגומה.

השבוע לקחתי את אחד התלמידים שלי הצידה, הוא כל כך כעס על חבר שניסה להציק לו.

הסתכלתי עליו ואמרתי: אתה נהדר, אתה מוצלח, אתה תלמיד מעולה, אתה חשוב ונאהב.

גם לי, המשכתי לומר: את חשובה, ונאהבת. את מוצלחת. 

אמרתי, והופיעה קשת

בצק של פסטה הוא סקסי. כמו הבחירה בחיים

מאפס ליצור משהו זז, משמעותי. הכנתי פסטה בפעם הראשונה, הכנתי הרבה דברים חדשים השבוע, בכללי-

חזרתי מאיטליה עם רצון לבשל, להתפתח, להתעלות על האני הקיימת. מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי על זה, ולהרים על הפסטה על הפעם ה-1 !

שלוש בלילה, ואני בהחלט מרגישה את הכלוב. לא במובן הטוב, במובן שחונק עליי, שורט אותי, משאיר לי סימנים על הירך.

אני מרגישה את ההחלטות שלי, שכובלות אותי. וזה לא מהנה, או מענג.. זה אפילו לא יפה, ולא נעים, ולא טוב- לא טוב בכלל!

שלוש בלילה ואני חושבת לעצמי שלוש פעמים, אני אלך, אני אלך, אני אלך, אבל לרגע לא מעזה להגיד בקול רם, או ללכת, מבלי להגיד.

אני באמת רוצה ללכת. אני מבינה למה אני צריכה. אבל יותר קל לי להישאר במקום, להתבונן. 

יש בזה שקט, כמו לשבת על אבן גדולה אל מול הים, מעיין, אל מול הכינרת. לצפות בזריחה מוקדם בבוקר, לא להצטרך דבר נוסף.

יש לי זיכרון מהכינרת, עוד מהתקופה בה הסכמתי לחלום, להיות ברגע, בה הערכתי את המשפחה שלי יותר.

היום, הכל יותר מובן מאליו, כמו להגיד "אני אלך", וללכת. (למה את לא הולכת?)

אז הנה אני, יושבת בכלוב שאינו כלוב באמת. חדר לו שתי חלונות, שתי דלתות, ומרחק של שיחת טלפון אחת לאחד החברים שלי, שיגרור אותי החוצה.

אם רק היה אפשר לברוח מהמחשבות, שתופסות אותי גם ברחוב, גם בסרט כשאני מחשבת למה הדמות הזו עשתה כך לדמות השניה.

מעניין אם עכשיו, בחיי הבוגרים, הייתי הולכת אל הכינרת, וחושבת ככה.

מעניין כמה זה היה משתק אותי. מעניין אם היום, אחרי 3 שנים בהם אני לא כאן,

יש עוד כלוב כזה שמחרמן אותי.

אני אוהבת להרגיש. יש בזה משהו ממלא, סוחף, והאמת שלא הרגשתי הרבה זמן. לא עצרתי לעצום עיניים, להקשיב למוזיקה. אבל היום, ככה דרך הרילסים המתחלפים, עצרתי להקשיב לשני נגנים, מנגנים על כינור ועל פסנתר, עצמתי עיניים, והתחלתי לבכות.

התרגשתי.

את כל מיקס הרגשות הוצאתי בעצמי כך שניגנתי, גם אני.

ובעצם, ממש לפני הרגשות, הגעתי הביתה מהעבודה עם מליון אנרגיות לעשייה. אבל לא הצלחתי להבין, איזו עשייה? מה אני רוצה?

זה נשמע פשוט, אבל זה לא. כשיש המון אופציות, כשהחדר מבולגן, כשרעשים מטריפים אותי, כשעוד לא ארגנתי מקום במרפסת לנוח.

ובעצם אני שואפת לכל אלה. בעיקר כדי שיהיה לי קצת שקט.

אבל גם כאשר אני מסדרת את החדר, דואגת שיהיה נעים, אני לא מצליחה להיות יצירתית, וכועסת- שהתעסקתי בחומרי, ב״טפל״, ולא בלהתעקש מה זה שאני רוצה ליצור.

ליצור יכול להיות הרבה דברים- זה יכול להיות רשימה, יכול להיות מכתב, או ציור. יכול להיות ללמוד שפה, יכול להיות לכתוב מנגינה. אבל איך שהוא, אני תמיד יוצאת מאוכזבת מכל עשייה. לא כי הייתה לא טובה, אלה כי זה לא מה שרציתי. ולרוב; אני רק חושבת, ולא עושה בכלל.

אז מה זה שאני רוצה? למה קשה לי להבין? להתחיל?

וברור לי- שלסדר את החדר זה לא טפל, רק השבוע אמרתי לעצמי.. אדם שאוהב את עצמו, לא מרשה שככה המרחב שלו יראה.

מה זה אומר עליי? כמה עוד אהבה חסרה לי?

 

בין כל האהבה החסרה, אני מוצאת הרים של אהבה בתוכי.

ההתלהבות מלחקור שווקי וינטג׳ בחו״ל,

מלכתוב שיר חדש,

מלקבל עוד קצת השראה.

 

היי הכלוב, לונג טיים. סתם, פשוט כמה ימים.

בימים האלה שעוברים עליי, אני מרגישה חסרת יצירתיות. או פשוט, יצירתית מסוג אחר, מהסוג העושה, הלומד,

ולא מהסוג המרגיש.

המון דברים מבלבלים אותי.

הלב קורא מצד אחד לשגרה [משופרת],
מצד שני, להרפתקאות חדשות ולא צפויות [לא כאלו, סוטים].

אז אני משקיעה יותר בקשרים בין אישיים, ומטפחת את חבורת הבנות שיש לי בחיים, יותר לצאת לברים, יותר לדבר. חזרתי ללמוד גרמנית, והתחלתי עבודה חדשה שמטרתה לשמור על התוכנית הכלכלית שהצבתי לעצמי.

 

מצד שני, אני כמהה לדברים חדשים. וכמו שאמרתי, אני מעט חסרת יצירתיות. מה יעניין אותי? מה אעשה בבוקר שונה מבדרך כלל? מה יסב לי אושר עכשיו?איך אקלע להרפתקאות חדשות ומטורפות? אולי פשוט להחליט? פשוט לעשות?

קראתי השבוע מישהי שכתבה שחלקים בנו עם הזמן, כמלים. בעצם, יש לי רצון בנוסף להרפתקאות חדשות- להחיות את במת שבתוכי.

ככה שמה שהפך למשעמם, ילהיב אותי מחדש.

אני אמשיך לשתף כאן בתהליך האישי הזה..

ובינתיים, שבת שלום 

❣️

אני הטיפוס הזה שיהיה גם, וגם. אולי בגלל זה קשה לי להחליט?

אני אהיה גם מאוד פשוטה, לא עושה עניין, בוגרת ועניינית. אבל גם מאוד פשוטה, ומורכבת.

אני גם ממוקדת, וגם מפוזרת. גם רצינית, גם חמודה.

מתאים לי ג׳קט ״בוסית״? יחד עם מכנסי יוגה.

אני אחת שלא כזה אכפת לה, עצם הגם וגם שבי גורם לי להרגיש הכי אדירה בעולם.

ותראו, את החתולית החמודה שרוצה להתכרבל. אולי אני גם ככה: