אגם הברבורים

מוזר להזכר בימים בהם הלב שלי היה כולו שלך. אפשרת לי לאהוב כמו שרק אני ידעתי, אתגרת אותי כל הזמן, ואת מה שאני יודעת. המבט שלי, שמסתכל עלייך ומחייך. העיניים שלי, שהסתכלו על עינייך הירוקות, ככה הזמן עבר, והתארך.

אבל הלב שלי גם שלה, כולו שלה. היא מאפשרת לי לאהוב אותה, כמו שרק אני יודעת. גם אני, מאפשרת לה לאהוב אותי כמו שרק היא יודעת- האהבה הכי רבה, חזקה, תמימה. המבט שלי, שמסתכל עליה, ומחייך. 

העיניים שלי, מסתכלות על עיניה הירוקות, ככה נצח עובר לו, והלב מאהבה מתרכך.

אתמול עברתי דירה, שוב. פעמיים החודשיים האלה. שיחקתי עם המגורים הרבה, וסוף סוף אני שמחה שיש לי מקום לקרוא לו ״בית״. באופן מפתיע, גם לעזוב את הבית אתמול היה בית. אפילו יותר מה״בית״.

נסעתי אל ההורים, היא נסעה אל ההורים שלה. היה לנו את אותו המסלול, לא במתכוון.

בהתחלה ניסיתי להשיג אותה. כשהשגתי, ראיתי שאני נוסעת מהר, והיא נוסעת לאט. האטתי איתה על הנתיב הימני, ונסענו ביחד. כשהאצתי והיא נתקעה ברמזור, חיכיתי לה בתחנת האוטובוס. גם רכב ליד רכב, הרגיש כמו להחזיק לה את היד. הרגשתי בטוחה, ומאוהבת.

בשלב מסוים התחיל לרדת מבול, גשם חזק ראשון לחורף הזה. כמה שאני מוצאת קסם בדברים ראשוניים.

היא לא ראשונה בשבילי, למרות שאני כן בשבילה. אחרי שנים שחיפשתי אהבה, מצאתי אותה. היא יותר מאהבה בשבילי, היא השותפה שלי, אולי זה ראשוני.

הגשם שוב שטף הכל. את האוטו השאיר מלוכלכך באבק, אבל אני בכיתי יחד איתו, בכיתי יחד איתה, בכביש 4.

ג׳קט למכנסיים, מגן לגרביים

מרגישה כבויה. כמו טלוויזיה שיש לה שלט, אבל השלט לא עובד. ולא רק שהוא לא עובד, אין לו סוללות. וגם הקפיצים עקומים.

מה לעשות כדי להדליק את הטלוויזיה?

להתקשר לטכנאי, ממתינה מעצבנת. כמה שיחות שלא נענות, שירות גרוע ממש, ולבסוף- הוא גם מאחר, ואת משלמת על זה כסף.

הכל- בשביל הטלוויזיה הזאת, הפגומה.

שגם השלט שלה לא עובד, גם היא לא תקינה.

כמה זמן, כמה כוחות נדרשים בכדי לתקן אותה. אולי להחליף ספק? הוט, יס... No?

להחליף טלוויזיה?

להחליף את הממיר

להחליף רק מסך?

לתקן את המוח שלי, לשנות את מי שאני בתכלית? טיפול פסיכולוגי?, משהו לוגי? לחטוף עצבים.

או אולי

לתת לי יד, לחבק חזק. להסתכל לי בעיניים, ולחייך. לתת לי לדבר, לדבר גם.

לפעמים אני מקנאה בטלוויזיה

רואים, רואים אותה, רואים את מה שיש בתוכה.

גם בסדרות שונות, תמיד חבורה, או כמה חברות. חברות מהצבא, חברות מהתיכון, החברים הכי טובים. סקינס, גבעת נפוליאון, פרינדס.

מרגישה שזה חיים דיי פשוטים, אבל אני לא בערוץ הזה.

שחור לבן, כמה כבלים לסדר. מזיזה כבל אחד, עובד- אבל על נשיונל גאוגרפיק. מניפיק.

אז, הפסקת חשמל.

אני מתיישבת מול הדף הריק ולא כותבת, בעיקר מרגישה. 

תקופה קשה עוברת עליי. תקופה של הבנה על כל מני פגיעות מיניות שהיו, תקופה של הבנה שהגבולות שלי צריכים להתהדק. 

תקופה של משבר גדול עם ההורים, תקופה של חודש במנוסה. החודש בו קיוויתי לנוח בבית..

תקופה של מעבר דירה. בלי גב מההורים, עזרה מאנשים בודדים. תקופה של מקום חדש. תקופה שמפחיד.

תקופה של מעבר דירה, מקום משותף. תקופה מאתגרת להתמודד עם רעשים, עם תקשורת בין-אישית, עם הוצאת כסף.

תקופה של קושי מול כסף, לצד פריצה מול כסף. תקופה של חופש שאני מקווה שלא תסתיים במינוס

תקופה של אגו. היא מגיעה דווקא חודש לפני הקרקס, אני טובה מספיק? אני אצליח? למה הם מצליחים? איך אני מצליחה?

תקופה של רצון ליותר. יותר  ביטחון, פחות אגו. אבל איך ארגיש ביטחון, אם אני מתמודדת אני- עם מטענים רבים, מול העולם הגדול? רוצה עוד כסף, עוד חברים שיתמכו במעבר הדירה, אהבה ותמיכה מההורים שלי, גבולות ששומרים עליי בטוחה.

אני שמה את הגבולות האלה עכשיו, אני מרגישה ומתקשרת, ומדברת, אבל גם זה מה שעושה אותי קצרה, ועייפה.

חוזרת שוב לכל-אותם-דברים שאני צריכה.

אני מרגישה רגישה, הכל עושה לי כווץ׳ בלב. 

החל מהבית שלי, אל הלב שלי האוהב, אל זה שבקלות מתאהב.

אני לא מצליחה לדבר על מה שהיה. אני שוכבת במיטה חשופה, ליטרלי- עירומה, וחשופה גם בלב שלי. 

חברה לידי, וכשהיא חיבקה אותי רציתי שהיא תתפשט. להרגיש את הלב שלי קרוב לשלה, להשמיע את פעימות הלב שלי.

כאב סביב הריב עם ההורים, והעובדה שעזבתי. מה שאני רוצה מהם כילדה כבר לא יתגשם. אני אישה וזה הזמן לעזוב את הקן. נהנתי להיות בקן, כמו גוזל שחוזר לתוך הביצה שלו, ומקבל הזדמנות להחלים. 

יצאתי פצועה יותר, כאשר היציאה מן הבית הייתה ברגע קיצון ממש כמו פעם. כאילו לא חלפו 15 שנה

וכאילו לא הייתי ממש ברע, יצאתי לפגוש חברה, אבל הרגשתי בדייט. הגעתי וראיתי אותה על הבר, עם שמלה אדומה, שיער שטני, וחיוך. 

אני באתי, בלי אכפתיות לאם רואים לי את הישבן, לא רואים. הרגשתי סקסית עם החצאית הירוקה והגופיה הלבנה.

השיחה קלחה, חיוכים היו, וגם משיכה הייתה. זה קשה. 

אני בזוגיות שלא מאפשרת לי את זה כרגע, אוהבת את הזוגיות שלי מאוד. מעולם לא הייתי בקטע של לפתוח. אבל אני במחשבות מאתגרות.

שמה אותן בצד, כי המחשבה שלא יצא לי לנשק אותה קשה לי כרגע.

חזרתי הביתה, מסטולה, קצת שיכורה. אחרי שאוננתי ברכב לעצמי, בזמן נהיגה.

ואז, ישנתי קצת, אחרי שאכלתי כמה בטטות, אורז,

מלא עוגה.

וקמתי חשופה, רגישה, עם כווץ׳ בלב של כאב, פחד, התרגשות, עייפות, חרמנות, ורצון להיחשף מולה עוד.

אפילו ברמת המבט, היה נחמד לשבת במיטה עירומות ולהסתכל בעיניים. בלי מיניות, בלי כלום.

״זו אני״

בא לי לצרף תמונה ולכתוב משהו מרגש. אבל אתם תצטרכו להאמין לי גם בלי היכולות שלי לחבר גרפיקה, למילים.

אבל- באמת מרגש! ברצינות. נרשמתי לשנה נוספת בלימודים, קבעתי להכנס לדירה חדשה, אני מתרגשת מאורח החיים שעומד להיות לי, גם קצת חוששת, ולפעמים חוסר הביטחון מגיח. רוב הזמן- אני כרגע בהתרגשות. 

גם לי מגיעה הפסקה מכל החרדות! אם כי, שוב.. הן עדיין שם מצטברות ומתבצרות מולי. שמות כל דבר לספק. אני בתהליך עמוק של לנשום מולן, להמשיך בשלי. לבחור במה להתמקד. מה שאשים מולי הוא זה יקבל את השליטה עליי, אולי הכי בידיאסם שיש בחיי כרגע.

אז אני אוספת רהיטים, כמו שאני אוספת את המחשבות. כל דבר אני בוחרת היכן לשים, במחסן, בקצה. תכף פרק חדש. הייתי רוצה יותר לצאת לבלות, להכין אנשים חדשים, לדבר, לאכול מלבי, לשתות משהו. לצחוק, להשתטות. אני מתגעגעת לדייטים בעיקר כי הם מאפשרים את כל זה. יש הרבה סקרנות. אבל אני לא באמת רוצה דייטים, אלה פשוט שיחה טובה, קולחת, אנרגיה נשית, אנרגיה גברית, לשתף, להקשיב, בא לי חדש

תקופה של חיפוש והרפתקאות, אבל בעיקר מזכירה לעצמי כמה מצאתי אותי כבר. והחיפוש האמיתי יתחיל לו כשתתחיל לה עוד שנה

מי שקורא אותי יודע שאני בדרך-כלל לא כותבת על בידיאסם באופן ישיר. ובכן, לפחות כבר תקופה ארוכה שלא. בעצם, לא כל כך ארוכה, שנה פלוס? גם שם הייתי כותבת מעט. לכל אחד יש את מה שהוא הכי נהנה לכתוב עליו, אני אוהבת לכתוב על מה שנוגע בי. בידיאסם, בדרך כלל לא נוגע בי, אלה מה שמסביב- המשותף לאנשים רגישים מאוד, ולבידיאסם, זה רגישות, ויציאה מאיזור הנוחות. לבידיאסם נחוץ אומץ, עבור אנשים רגישים מספיק להרגיש צביטה בלב, צחקוק בבטן, או לאבד את זה עד לכדי יציאה מהמסגרת. מסגרת היא דבר נפלא. לא סתם אנחנו תולים מסגרות בבתים, במקומות עבודה. תמונות של אנשים שיקרים לנו, של הכלב של השכן, של ציור. אבל מסגרת היא גם מגבילה, ציור שרוצה לפרוץ החוצה ישאר תמיד מרובע. יהיה לו סוף, והתחלה. האם המסגרת שלי היא חומה? או שפשוט יש לי חרדת נטישה? וממי? אולי האחת שקשה לה עם סופים, יכולה לקבל אינפיניטי, הפעם באמת? כמות רבה של שאלות. בקצב הזה עוד יצאו מהמסגרת אל הלב, האוזן, אל קצה של חיוך, אל מבט. הנה אמרתי, אני לא מדברת על בידיאסם באופן ישיר, אני מדברת על מבטים! (אף אחד לא יודע שזה שם קוד לקולר). אני מסתכלת אחורה בזמן כמו הרבה פעמים בשנה האחרונה בהם לא הבנתי מה עשיתי בעולם הזה. האישה שנהנתה מכאב יותר מהכל, כבר לא נהנת מכאב. והרי זה מוזר, עוד זוכרת שהמלכה אמרה שאני מזוכיסטית אמיתית, וממנה זה אמיתי. באמת הרגשתי כזאת, אי אפשר להתווכח עם הגוף באותו ערב בו גמרתי בטירוף. היום אני מבינה שזו הייתה גמירה.. מי יודע, אולי יום אחד אבין שיש לי מקום בעולם הזה בחזרה? אולי אמצא אותו לצד הזוגיות, בתוך הזוגיות? למה אני מתגעגעת יותר, לנשוך את השפתיים אל מול נשלט חסר אונים שרואה את החוזק שלי, או למבט המתלכד בין הגורה שאני אל דמות הרבה יותר חזקה ונחושה? שוב אני מדברת על מבטים, אולי כבר אקרא לפוסט הזה ״מבט״.

אומרים שלחץ הוא כמו התרגשות. לפעמים נחשוב שאנחנו לחוצים, כשבפועל אנחנו מתרגשים ממשהו. אומרים גם שלחץ, והתרגשות, באים ביחד, אם אנחנו אוהבים משהו- אנחנו נלחץ ממנו וגם נתרגש ממנו באותה המידה. אני מתקשה להבין האם אני לחוצה או מרוגשת. 

לפעמים אני מרגישה מכונסת, זו תחושה לא נעימה. אז- אני משתטה, עושה שטויות, משחקת. האם אני לחוצה, או מתרגשת? כי גם בהתרגשות וגם בלחץ- הידיים, הרגליים רועדות, הדופק מהיר, הנשימה דלה. 

לפעמים דווקא מהמקום המשחקי, המשתטה- אני מחפשת להתכנס אל תוך עצמי, אל רגע של לבד.

אז אני מרגישה דפיקות לב מואצות, נשימות מהירות ודלות. התרגשות, או לחץ, הם מביאים אותי לחשוב ולנתח- כאן יכולתי לעשות טוב יותר, שם יכולתי אחרת.  אני עושה המון ומרוצה מעצמי, אבל בפועל זה לא נגמר- הדחף למצוינות.

והאם אני רוצה להצליח כי אני מתרגשת ממשהו? או כי אני לחוצה מכישלון?

ומה קורה ברגע שקיבלתי הכל? אז יש בת זוג, ויש נאמבר מעולה. אבל גם אם הנאמבר משתפר- חסר דיוק בתאורה. ואם יש דיוק בתאורה- נפל הכדור. אם תפסתי את כל הכדורים, אז לא יצאתי פוטוגנית בתמונות. כל מה שיש הופך למשקולת של מה שאין.  

ואז אני עולה על הבמה, והלחץ הופך להתרגשות. המשקולת מתפזרת ממני, מבחירה- אל שדה בו יש אוויר לנשימה. שם אין לחץ, גם אין התרגשות. רק אני בחקר ומשחק מתמשך.

אני אומרת שאני משחררת, אבל זה לא נכון. רק מלהגיד את זה השרירים שלי נתפסים עד כדי מתקשים כך שהדרך היחידה לשחרר תהיה לקרוע את בשרי, ולזרוק אותם אחד אחד אל עבר אנשהו. אז, לא תהיה אני, ולא תהיה סיבה לקטע הזה. אני כותבת כי אני רוצה שתבינו אותי טוב יותר, שתראו אותי, כשאני כל כך משוחררת אני הכי מאולצת.

אני אומרת שאני משוררת, אבל זה לא נכון. רק מלהגיד את זה השרירים שלי נתפסים עד כדי מתקשים ככה שהדרך היחידה לכתוב תהיה להקליד או להקליט או לחבר מכונה לראש שלי ששומעת אותי בדיוק כפי שאני רוצה. אז, תהיה אני קצת שונה. אני משחררת כי אני רוצה לכתוב, רוצה לפרוק- אבל להיות משוררת זה לא להיות משוחררת