אגם הברבורים

חזרתי מהבר

חוויתי היום הרבה דברים. מללכת לישון מאוחר, אל לקום מוקדם.

מלילה קצר, אל יום ארוך. התחלתי את היום בסידורים.

אני גאה בעצמי שסיימתי הרבה דברים שרציתי לעשות היום,

אבל זה לא העיקר.

מכירים את זה שאתם רוצים לספר, לחבר / לחברה, לכתוב את שעל ליבכם, ולא הולך?

אני רוצה לכתוב על היום הזה, אבל הוא דינמי ונע מדבר לדבר. 

מדמות ותיקה שפגשתי, שגרמה לי להריץ את השנים האחרונות בראש

אל היציאה אל הבר, ולפני כן, אימון הכדור-סל.

היה לי יום נהדר, מלא במחשבות.

אבל אני עדיין מחברת סגורה,

אז תסתפקו במה שהצלחתי לספר 📕

מסתכלת במראה, ורואה כתמים. כתמים של מי שהייתי, אל מול מי שאני עכשיו- בימים האחרונים, עצובה, כועסת, כואבת. חסרת ביטחון, נובלת. 

אני לא אוהבת לראות את עצמי נובלת. אני רוצה לפרוח, לכן שנים התאמצתי בכל תחום, באהבה, במשפחה, בחברים, בכושר, בתזונה, בעבודה, בלימודים..

אני מרגישה שנכנסת לדיכאון ששוטף אותי. קושי מהמאמץ, חוסר רצון לעבוד, עצבות. תחושה שלא אצליח, ושגם אם אעבוד, לא ארוויח מספיק בשביל להתרווח בכיסא אפילו קצת.

אני רואה כתמים, אדם שמתחיל להתיישן. אדם לא מושלם, לא קרוב גם ללהיות מוצלח.

אני יודעת שאני רואה לא טוב.

אם אני הופכת את התמונה, אז אני, המלאה, שעברה דברים בחיים, שסוחבת איתה זכרונות, רואה אני חלקה במראה. 

סוחבת בעומס, גם לא מבינה מה כבר הרווחתי. 

מה אני אוהבת? מי אני? איך אקדם את עצמי היום בבוקר? מה יוציא אותי מהנייד? מה יגרום לי לחייך?  

מה יעשה אותי פחות עצובה?

ריקנות, אל מול כתמיות.

לא בטוחה מה אני מעדיפה

בנות.

כותבת את זה אחרי שחשבתי על

בנים.

איזה עולם, אה?

מדהים.

בא לי להראות לך, גם כמה אני

מדהימה.

בא לי להרעיף על גופך

אהבה.

להסתכל עלייך, במבט של

שולטת,

אך כשתרימי לי את הראש

אחזור להיות לך

נשלטת.

מחשבות.

קודם הייתה לי השראה, והיא אבדה. בעצם, קצת כמו מחשבה, שבאה וחולפת. אני לא יודעת איך אני מרגישה, כשדברים חולפים. כשמשהו מגיע ואז הולך, כשאני מגיעה, כשאני ממשיכה הלאה. 

באמת, סיימתי לימודים, ואני ממשיכה אל שגרה חדשה שאני בונה. המחשבות שלי בעיקר שם, מה חסר לי לחדר, איך לישון מוקדם, מתי אתאמן השבוע, איפה אעבוד. 

כשהמחשבות האלה חולפות,

לפעמים אני חוזרת אחורה.

אל הדברים שאהבתי לעשות בעבר, כשהיה לי זמן חופשי, כמו עכשיו.

אהבתי לצייר, להעתיק כל פרט במדויק. אהבתי לאפות לפעמים. אהבתי לצאת לבתי קפה, אהבתי לשוטט ברחובות של תל אביב. אהבתי למדוד בגדים בחנויות, ככה, בשביל הכיף. 

אהבתי לצייר עם האצבעות על הגוף שלך, להרגיש כל קימור. אהבתי להעניק לך מתנות, בפרט את זו שהבאתי לך ביום ההולדת. אהבתי כשהכנת לי קפה, אהבתי כשהלכנו לבר בתל אביב, ולבשתי בגדים יפים, צמודים, חשופים, ככה. 

של עצמי!

סיימתי פאקינג לימודים

בלי הרבה מצב רוח, קצת בעצלנות ובחוסר עשייה.

נורא רוצה מטרה ברורה. חברים ברורים, אנשים שברור לידם.

זה קטע אנשים שברור איתם, נקרא להם ״אנשים ברורים״

אנשים שאיתם מובן, כשמובן, מוכר ורגוע.

אין ספק על רגשות, או על מעשיות, או על איפה מעבירים את הערב, במרכז או בצפון.

אין ספק לקרבה, ספק לריחוק, ספק למה נכון לעשות בכלל.

הייתי רוצה יותר אנשים ברורים. אולי אני צריכה לבחור, בבררנות. 

עם פינצטה, מרץ, וקצת יותר מצב רוח.

המסתוריות שלהן בעיניים. להפגש לראשונה, לקבל חיוך גדול. אולי חיוך של ביישנות, אולי חיוך של פראיות, חיוך שרוצה לטרוף, או חיוך שרוצה לחקור. 

להגיע ולקבל חיבוק רך, חיוך מקצה לקצה. להקשיב, לדבר על החיים, או לפלרטט ולשבת לקפה.

עם גברים, אני יודעת שאני רוצה לטרוף אותם. 

עם נשים, אני משאירה את הרוב בסימן שאלה. נותנת להן לטרוף אותי, נושכת אותן בחזרה.

נשים אני רוצה לחבק, להסתכל לתוך הלב. משהו יותר מרגש, יותר מביך. ככה אני אוהבת

בא לי משהו אחד שירגיש נכון. עד הסוף

ארוחה שלא תרגיש כאילו מילאתי את הבטן יותר מדי

שוקולד שלא יהיה מפוצץ בסוכר

חניה מדויקת

התקדמות בלימודים שהיא בעיקר עליה ולא רק שהייה במקום

שינה בלי נדודי שינה

לבלות עם חברה שלי כמו שצריך

לדבר עם מישהו שיחה רציפה

להמשך בלי שירד אחרי דקה

מזמנת לי דברים מדויקים!

שנים שאני בעולם הבידיאסם. תמיד הרגשתי כמו ילדה קטנה, ואבודה.

ילדה שהתחילה מתמימות, אל טראומה, נו, הסיפור המוכר. הורים שלא מצליחים להחזיק ילדה.

עם השנים, תוך כדי המהמורות בדרך, גיליתי שאני בידיאסמית.

היו שנים שכמהתי לחיבור הזה, שיתן לי תחושה של חום, והגנה.

הכרתי נשים שונות, מגילאים שונים, אפילו כמה שולטים. אני זוכרת את המפגשים הראשונים, את הפעמים בהם ביליתי אצלן בבית, זוכרת כמה הייתי שקטה-

היום אני כבר לא שקטה. אני לא פראיירית. גדלתי, התבגרתי, אני יודעת לנהל לעצמי לוז, אני שנה שניה ואחרונה בלימודים, אני עצמאית, וכו׳ וכו׳.

אני לא צריכה אישה, או גבר, או מישהו- שיציל אותי.

אבל כרגע, אני במקום בו גם אהבה לא מספיקה. אהבה זה תמים, החיים לא תמימים. היא לא מספיקה

אהבה היא פשוטה, דרכה ניתן לראות אותי בבירור. אבל אני מלאת מסכות הגנה

אהבה מגיעה, וסוחפת. אבל אני יושבת באוטו, קפואה.

שליטה מנתקת, מפרידה. שליטה ממיסה, בלת ברירה. בשליטה את חייבת, בשליטה יש איתך עוד אדם גזור לא פחות ממך. בשליטה את צריכה להסתכל בעיניים, בשליטה, בעיניים יש גם כאב. 

בשליטה גם אם את בוגרת, חזקה, מי שאיתך ידע להוציא את הילדה הקטנה. 

בשליטה את יכולה לצרוח חזק, וזה לא ישנה. לא יוותרו לך.

בא לי לצרוח, ושזה לא ישנה, בא לי לבעוט בגלגלים של האוטו הזה. בא לי שמישהי תחזיק לי את השיער, ותמשוך בעדינות, אבל תסתכל עליי בחוזקה. בא לי חיבוק, אבל גם סתירה. בא לי הד על הפרצוף, שבא מאהבה.