מסתכלת במראה, ורואה כתמים. כתמים של מי שהייתי, אל מול מי שאני עכשיו- בימים האחרונים, עצובה, כועסת, כואבת. חסרת ביטחון, נובלת.
אני לא אוהבת לראות את עצמי נובלת. אני רוצה לפרוח, לכן שנים התאמצתי בכל תחום, באהבה, במשפחה, בחברים, בכושר, בתזונה, בעבודה, בלימודים..
אני מרגישה שנכנסת לדיכאון ששוטף אותי. קושי מהמאמץ, חוסר רצון לעבוד, עצבות. תחושה שלא אצליח, ושגם אם אעבוד, לא ארוויח מספיק בשביל להתרווח בכיסא אפילו קצת.
אני רואה כתמים, אדם שמתחיל להתיישן. אדם לא מושלם, לא קרוב גם ללהיות מוצלח.
אני יודעת שאני רואה לא טוב.
אם אני הופכת את התמונה, אז אני, המלאה, שעברה דברים בחיים, שסוחבת איתה זכרונות, רואה אני חלקה במראה.
סוחבת בעומס, גם לא מבינה מה כבר הרווחתי.
מה אני אוהבת? מי אני? איך אקדם את עצמי היום בבוקר? מה יוציא אותי מהנייד? מה יגרום לי לחייך?
מה יעשה אותי פחות עצובה?
ריקנות, אל מול כתמיות.
לא בטוחה מה אני מעדיפה