שנים שאני בעולם הבידיאסם. תמיד הרגשתי כמו ילדה קטנה, ואבודה.
ילדה שהתחילה מתמימות, אל טראומה, נו, הסיפור המוכר. הורים שלא מצליחים להחזיק ילדה.
עם השנים, תוך כדי המהמורות בדרך, גיליתי שאני בידיאסמית.
היו שנים שכמהתי לחיבור הזה, שיתן לי תחושה של חום, והגנה.
הכרתי נשים שונות, מגילאים שונים, אפילו כמה שולטים. אני זוכרת את המפגשים הראשונים, את הפעמים בהם ביליתי אצלן בבית, זוכרת כמה הייתי שקטה-
היום אני כבר לא שקטה. אני לא פראיירית. גדלתי, התבגרתי, אני יודעת לנהל לעצמי לוז, אני שנה שניה ואחרונה בלימודים, אני עצמאית, וכו׳ וכו׳.
אני לא צריכה אישה, או גבר, או מישהו- שיציל אותי.
אבל כרגע, אני במקום בו גם אהבה לא מספיקה. אהבה זה תמים, החיים לא תמימים. היא לא מספיקה
אהבה היא פשוטה, דרכה ניתן לראות אותי בבירור. אבל אני מלאת מסכות הגנה
אהבה מגיעה, וסוחפת. אבל אני יושבת באוטו, קפואה.
שליטה מנתקת, מפרידה. שליטה ממיסה, בלת ברירה. בשליטה את חייבת, בשליטה יש איתך עוד אדם גזור לא פחות ממך. בשליטה את צריכה להסתכל בעיניים, בשליטה, בעיניים יש גם כאב.
בשליטה גם אם את בוגרת, חזקה, מי שאיתך ידע להוציא את הילדה הקטנה.
בשליטה את יכולה לצרוח חזק, וזה לא ישנה. לא יוותרו לך.
בא לי לצרוח, ושזה לא ישנה, בא לי לבעוט בגלגלים של האוטו הזה. בא לי שמישהי תחזיק לי את השיער, ותמשוך בעדינות, אבל תסתכל עליי בחוזקה. בא לי חיבוק, אבל גם סתירה. בא לי הד על הפרצוף, שבא מאהבה.
