אגם הברבורים

הרגעים האלה בהם אני רוצה לכתוב, ועדיין הדף נשאר ריק.

בהם אני לא יודעת מה להגיד, אבל בא לי להגיד משהו.

רגעים בהם אני חורזת, אבל אין שום משמעות

בהם יש קונטקסט מסוים, אבל הוא נתפס כטעות.

מרגישה שאני צריכה כאפת איפוס, כי החיים שלי מאוד טובים! הכל לפניי, ואני אמנם בעומס, ובמחשבות, אבל סך הכל מסתדרת.

אבל העומס! והמחשבות?

ומה אני רוצה להגיד בכלל?

איפה כולם, ואיפה אני?

גשם הוא מוטיב חוזר בחיים שלי. תמיד כשהוא יורד, משהו קורה. 

רגע אחד יש גשם ואני מדלגת ברחוב, מתחנת הדלק הקרובה, אל הבית,

רגע אחר אני בכלל ישנה.

בפעם אחת, אני שומעת שירים בספוטיפיי, ורוקדת בחדר,

פעם אחרת אני בוכה.

לפעמים יש גשם מטפטף, אני מתמסרת למגע שלו,

לפעמים אני שוחה.

כשיש גשם אני יכולה לאכול מרק חם, לעשות בינג׳ בנטפליקס,

לכתוב שיר.

כשהגשם פוסק, אני תוהה מה היה קורה אם היה מתחזק, אם היה נלחש, או אם נשאר.

כשבחוץ הכל רטוב, אני תוהה מתי יחזור הגשם שוב.

צמאה לשינוי, ואולי כי את הדברים הכי קלים, הכי קשה לעשות. ואת הדברים הכי קשים, הכי קשה לשנות. אין מדד למתי אקבל הודעה חדשה, מתי תצוץ הזדמנות. כשהיא צצה, מתי תצא לפועל? או שזה יסתיים בפיצוץ. מתי ארגיש איזה עקצוץ מדגדג, או מתי חלום יתגשם ולא יתמוגג. 

מתי אצליח לשבת על התחת כמה דקות כדי לעשות מדיטציה? מתי אבין שכל הקולות בראש שלי הם רק דיסאינפורמציה? אולי מפלצת, או בכלל מוטציה. מתי אלך לישון, וארגיש שעשיתי מספיק? מתי אמצה את החלום, ואגיע לפיק. 

אני צמאה לשינוי, כי את הדברים שכבר יש, קשה להעריך. בסופו של דבר, זה מצריך ממני להשאר במקום. כמו שקשה לשבת על התחת, גם קשה לעמוד. כמו שקל לי לרוץ, קל לבטל את הכל.

אחרי כמה ימים של חוסר מעש,

קמתי עם מלא מוטיבציה.

יש לי קבוצה ספציפית עבור השיתוף הזה, אבל הרגשתי שפחות בא לי לשתף שם היום, וכאן יותר מתאים, לשתף את ההתפתחות שלי.

מצד שני גם פחות מתאים, אני אוהבת שהמקום הזה משתף את האמוציות שלי יותר מאשר את הרצונות שלי. את הדברים העמוקים יותר, יותר מאשר את השטחי. אם כבר שטחי, שיהיה מסעיר. 

אבל גם תהליך נפשי הוא חלק ממני, ומאוד משמעותי. סופ״ש שעבר הייתי בהתקדמות מדהימה, הנעתי הרבה דברים בחיים שלי קדימה. בעוד שבמהלך השבוע הזה, נהייתי כל כך עייפה. גם בגלל דברים שקרו במהלכו, גם בגלל חוסר שינה, ושינה לא מספקת. גם עכשיו- אחרי הרבה שעות שינה, אני עייפה ומותשת. אבל המוטיבציה הולכת וגדלה, מספיק כדי להניע אותי לעשות משהו.

הופתעתי מעצמי הבוקר. תמיד נתתי הרבה לסביבה שלי, אבל השנה אני מרגישה שעברתי תהליך בלבחור למי לתת. הרבה פעמים כשזה נכון, אני לא רוצה תמורה. 

עברתי תהליך גם במתי נכון לתת. לפעמים אני רוצה לתת לאותו אדם, אבל אין לי אנרגיות נפשיות, אז- זה גורע ממני. היום חברה רצתה שנעבוד ביחד, אני לא מרגישה שצריכה עזרה בעבודה. אבל ממש שמחתי לכתוב לה שאשמח לפנות זמן להתבונן. זה הרגיש לי נעים, הרגיש לי ביחד. שמחתי שהיא פנתה אליי.

כבר עכשיו תוך כדי שאני כותבת קבעתי ללכת לידיד ולעזור לו במשהו אומנותי. נשמע ממש כיף. על הדרך נותן לי מוטיבציה לקום מהמיטה, ולהתניע בעצמי.

אני בתקופה הזאת בחיים, שיש בעיקר הרבה עשייה, ופחות מחשבה. אבל גם מחשבות על דברים חדשים עולות, וזה הכי כיף בעולם!

גברים. 

אחד הדברים שאני הכי נמשכת אצל גברים, זה העור המחוספס. אני מדמיינת את עצמי מעבירה את היד מהלחי, אל הצוואר, על החזה, עד ל..

נשים.

מבט אחד שלהן יכול לגרום לי לרצות לשרת אותן, או לאמץ אותן. ברגע הזה, אני שלהן, עם מבט של כלבה.

אני.

ביסקסואלית, מינית, רגישה, חולמת, חושקת, ביישנית, חסרת ביטחון, ביטחון מופרז, מצחיקה, סקרנית, לחוצה, שחומה, שואלת שאלות, מתולתלת, רזה, פלוס כמה קילוגרמים של סוכר.

אוהבת.

לשחק עם גברים, כשהם אוהבים את הקינקיות שלי.

להגיד לאישה ״קחי אותי״, עם התחתונים יורדות למטה. וכשהיא עם חיוך יפה, 

להסתכל.

עליה, על כל מי שמושך אותי. ברחוב, על הספסל, על

המראה.

עוד מישהי שאני מכירה, 

אני.

ביסקסואלית, לא תמיד בטוחה בקטע של מי אני יותר, ולא תמיד בא לי לתת לזה תשובה. אני פשוט אוהבת, ונהנת, ונמשכת, ולפעמים לא נמשכת, עושה מה שאני רוצה!

ובאיטלקית, כי סיימתי היום פרק ארוך בדולינגו

Sono io.

Libero, forte,  

guardando lo specchio.

שוחה. יש שיגידו שזה טוב, כל עוד אתם בתנועה, כל עוד אתם ממשיכים לנסות. אבל מה אם אתם פשוט זזים? 

בוקר, אז צריך לקום מהמיטה. אחר כך, צריך ללכת לשיעור. בשביל השיעור, צריך לקחת את האוטו, וכשפוגשים את החבר מהלימודים, צריך להגיד ״בוקר טוב״. להגות חיוך, אחר כך, אתם כבר לא עומדים בזה ונרדמים. אחר כך, מעבירים זמן בלימודים. חוזרים הביתה עייפים, והחיים ממשיכים.

אני לא ברבורה ששוחה, אני צפה. אני מעל האגם, והרוח מזיזה אותי ממקום למקום. אולי אני שוחה באגם של פסולת, אולי הגעתי לסבכי קוצים. מה עושים בכאלה מצבים?

איך אני לא טובעת, אולי הסיפור שלי הוא להפוך את

האגם לבסוף למרחץ דמים.

מרגישה הפוכה

בלי מוטיבציה

בלי שינה והכל מבלבל

מרגישה כמו יצור קסום

אבוד בעיר הגדולה

תמיד שיש לי השראה ליצירה, אני מתלהבת מתלהבת, עד שמתרוקנת, ומגיע שלב ה ״מה אם?״ ושלב ה ״זה טוב בכלל?״ ואז נדרש ממני לפעול באומץ.

מוזר להזכר בימים בהם הלב שלי היה כולו שלך. אפשרת לי לאהוב כמו שרק אני ידעתי, אתגרת אותי כל הזמן, ואת מה שאני יודעת. המבט שלי, שמסתכל עלייך ומחייך. העיניים שלי, שהסתכלו על עינייך הירוקות, ככה הזמן עבר, והתארך.

אבל הלב שלי גם שלה, כולו שלה. היא מאפשרת לי לאהוב אותה, כמו שרק אני יודעת. גם אני, מאפשרת לה לאהוב אותי כמו שרק היא יודעת- האהבה הכי רבה, חזקה, תמימה. המבט שלי, שמסתכל עליה, ומחייך. 

העיניים שלי, מסתכלות על עיניה הירוקות, ככה נצח עובר לו, והלב מאהבה מתרכך.

אתמול עברתי דירה, שוב. פעמיים החודשיים האלה. שיחקתי עם המגורים הרבה, וסוף סוף אני שמחה שיש לי מקום לקרוא לו ״בית״. באופן מפתיע, גם לעזוב את הבית אתמול היה בית. אפילו יותר מה״בית״.

נסעתי אל ההורים, היא נסעה אל ההורים שלה. היה לנו את אותו המסלול, לא במתכוון.

בהתחלה ניסיתי להשיג אותה. כשהשגתי, ראיתי שאני נוסעת מהר, והיא נוסעת לאט. האטתי איתה על הנתיב הימני, ונסענו ביחד. כשהאצתי והיא נתקעה ברמזור, חיכיתי לה בתחנת האוטובוס. גם רכב ליד רכב, הרגיש כמו להחזיק לה את היד. הרגשתי בטוחה, ומאוהבת.

בשלב מסוים התחיל לרדת מבול, גשם חזק ראשון לחורף הזה. כמה שאני מוצאת קסם בדברים ראשוניים.

היא לא ראשונה בשבילי, למרות שאני כן בשבילה. אחרי שנים שחיפשתי אהבה, מצאתי אותה. היא יותר מאהבה בשבילי, היא השותפה שלי, אולי זה ראשוני.

הגשם שוב שטף הכל. את האוטו השאיר מלוכלכך באבק, אבל אני בכיתי יחד איתו, בכיתי יחד איתה, בכביש 4.