אתמול עברתי דירה, שוב. פעמיים החודשיים האלה. שיחקתי עם המגורים הרבה, וסוף סוף אני שמחה שיש לי מקום לקרוא לו ״בית״. באופן מפתיע, גם לעזוב את הבית אתמול היה בית. אפילו יותר מה״בית״.
נסעתי אל ההורים, היא נסעה אל ההורים שלה. היה לנו את אותו המסלול, לא במתכוון.
בהתחלה ניסיתי להשיג אותה. כשהשגתי, ראיתי שאני נוסעת מהר, והיא נוסעת לאט. האטתי איתה על הנתיב הימני, ונסענו ביחד. כשהאצתי והיא נתקעה ברמזור, חיכיתי לה בתחנת האוטובוס. גם רכב ליד רכב, הרגיש כמו להחזיק לה את היד. הרגשתי בטוחה, ומאוהבת.
בשלב מסוים התחיל לרדת מבול, גשם חזק ראשון לחורף הזה. כמה שאני מוצאת קסם בדברים ראשוניים.
היא לא ראשונה בשבילי, למרות שאני כן בשבילה. אחרי שנים שחיפשתי אהבה, מצאתי אותה. היא יותר מאהבה בשבילי, היא השותפה שלי, אולי זה ראשוני.
הגשם שוב שטף הכל. את האוטו השאיר מלוכלכך באבק, אבל אני בכיתי יחד איתו, בכיתי יחד איתה, בכביש 4.