אגם הברבורים

זה כמו חולי.

החולשה מתפרסת בגוף שלי,

היום גם התחלתי להשתעל

את פחות נושמת, פחות מדברת

פחות אוכלת

והרצון להעיף את זה מהגוף, כל כך חזק

אבל אי אפשר באמת להעיף עצבות, 

ובלעדיה, מה היא שמחה?

אבל אז מגיע דכדוך. כמו גל גדול, שמרגיש כדיכאון

אני תוהה מה גרם לי להתדרדר לכך.

כמה החזקתי בתוכי, כמה לא הייתי מרוצה באמת

שבסוף כדור השלג נפל

ובקיץ שלנו, עוד לא נמס

ומה עושים כשנמאס?

ועם מי מדברים כשקשה לדבר?

ואיך לשים גבולות, כשקשה לשים לב?

איך להיפתר מהכאב?

בלי לאכול גלידה, ולעלות עוד במשקל

מה עושים כשלא קל?