מסכמת את היום יחסית מוקדם, בעיקר כי זה הרגע שבא לי לחשוב.
אתמול בערב הייתי באנרגיות מדהימות, ובעקבות כמה אתגרים קמתי מצוברחת.
הלכתי לשיעור שחייה שקיבלתי מחבר, היה מעל למדהים, וחידש לי הרבה.
עממה, אני מקבלת הרבה טוב בחיים
ועדיין כל כך מדוכאת.
תמיד שנאתי את האנשים האלה, שמתלוננים, ושניה אחר כך מעלים תמונות של כל החברים שלהם, או של בוק שהם עשו, או אפילו של בן/בת זוג משקיעים.
זה הרגיש לי כמו דיכאון לפני הזכייה בלוטו.
אני מוצאת את עצמי כמו האנשים האלה, אם כי לא הכל תלוי בי- בעיקר אתגרים שהגיעו אליי לאחרונה ושלא חיפשתי אותם. אני מאמינה שאם פחות אתגרים אהיה יותר מאוזנת (פחות מעצבנת).
עדיין, עם כל האתגרים, הייתי רוצה לנשום לזה עמוק, ושזה לא ירעיד את כל העולם שלי, התקווה, החלומות.
אני אמנם נושמת עמוק, אמנם מבחוץ זה לא נראה, אבל אני אוגרת בפנים ולא מצליחה להתנתק מהתחושה הזאת. הכל רועד
מחשבות על המקצוע, על החיים, על המוות.
כל כך רגישה, אודט!
מתי בפעם האחרונה הודת?
ומתי תפסיקי להתבדח, כשבפנים זה לא כל כך קולח?
רוצה להיות שמחה
ולהודות מה❤️