כשאני מרגישה אבודה אני חושבת עליה, על כמה שהיא מחזיקה אותי ושומרת עליי. גם כשהיא קושרת אותי, היא מרגיעה בכך שאוספת אותי ומוכיחה לי שאני לא יכולה לברוח, ממנה לעולם לא אברח, הכוונה היא לברוח מעצמי ומהקשיים שאני חווה. היא משרה עליי חום, של שולטת, של אישה, של אמא, של משפחה. היא מזכירה לי, שאני הגורה הקטנה שלה.
כשאני מרגישה אבודה אני מרגישה אותה, וכמו שהיא פורמת את החבלים ואני נותרת להחזיק את עצמי אני נושכת שפתיים ועושה את זה. היא לימדה אותי לעשות את זה, כמו שהיא לימדה אותי להתמסר בצורה הזו, לא לוותר, להאמין בעצמי.
היום אני מרגישה אבודה. גם התמונה הזו לא עושה לי נעים, יש לי גוף יפה, אבל לא הסטנדרטים של מי שרוצה להיות אמנית קרקס חזקה. אני מנסה לאסוף את עצמי, כמו שהייתי מחזיקה את החבלים חזק שלא ישתחררו, אני זוכרת את הידיעה שהיא עוטפת אותי כל הזמן. גם אני הבטחתי, להתמסר להגנה שלה, לחבלים ולחיבוק שעוטפים אותי, אני מלמדת את עצמי שאני בסדר, עם זאת זוכרת שבכדי להיות הגורה המושלמת עבור המלכה והאידיאל שלי, אני צריכה להתאמץ ולא לוותר, גם לא עליי.
