אז הבוקר שלי התחיל עקום, כאילו השבוע הזה לא מספיק עקום כשלעצמו..
קולטת שפספסתי הודעה של בידוד מהשבכ, ולמרות שנשארו עוד מס ימים לבידוד אמרו לי להגיע כרגיל לבסיס.
(עבירה על חוקים מטורפת).
בנוסף, הרכב לא התניע ושברתי ציפורן בנסיון לתקן אותו. אני מאחרת ליום חשוב, משהו שהייתי צריכה להקדים אליו בחצי שעה, ולמרות שזה לא אשמתי קיבלתי על הראש. כאילו שאני פאקינג רציתי לאחר. הייתי אמורה להקדים בעשרים דק׳. כאילו שאני רוצה את זה כשהפרידה על הראש שלי. כשהיום אני מספיק מסיימת מאוחר ולא הרכב החם מחכה לי.
ואם כבר מדברים על הפרידה, הפוסט שלה הורג אותי מעצב. קראתי אותו שוב היום, כל כך הרבה דברים כואבים, היא עשתה לי טוב, היא לא הייתה צריכה לשחרר אותי. הקולר שהיא קנתה לי יכל להיות כל כך יפה על הצוואר שלי. יצא לי להתעמק בניק שלה היום, נזכרתי ברגע שבו התכתבתי איתה לראשונה, וזה מה שהיא הייתה בשבילי. לא המלכה, לא השם שלה. נזכרתי בהתחלה. ואז נזכרתי בפעמים שכתבתי את השם שלה על הגוף שלי. בפעם הראשונה שכתבתי בטעות גשם במקום rein. חברה אמרה לי שאני מתנהגת כאילו מישהו מת, שאני מתאבלת וזה לא כאב בלבד, היא צודקת.
אני מרגישה שחלק בי מת. חלק ענק נלקח. הלב שלי שהפך שלה נשבר. מרגישה כמו גופה מהלכת באוטובוס הזה. ובאוטובוס הזה אני גם בוכה. בוכה בוכה.. לפני היום. אני מרגישה כאילו זה לא יעבור לעולם. אני כועסת כי אם רק הייתי קלה יותר אולי זה היה אחרת. אולי ההשתפרות שלי לא הייתה נראת כמו השתדלות. לא טוב לה איתי מסיבה שהיא לא נכונה, כי כל כך טוב לי איתה. זה מחרפן.. חלק בי לא מצליח לעכל עדיין. נזכר בשיחה, אומרת לעצמי, ״המלכה נפרדה ממני״ וזה מרגיש כמו חלום. ואז אני קוראת את הפוסט שלה וזה אשכרה פוסט פרידה. זה אמיתי זה? אין מצב. היינו אמורות להיות ביחד לנצח. הייתי אמורה למצוא זוגיות לצד הקשר הזה, לנהל זוגיות נורמטיבית, כי יש מי שעונה לי על הצרכים הלא נורמטיבים, כי יש מי ששולט עליי. הייתי אמורה לאהוב אותה לנצח. הייתי אמורה להזמין אותה ליום שחרור שלי, שכל כך חיכיתי לכך. אמרתי לכולם, אני אגרום להם לאשר שאביא אותה. והיא כל כך סקסית. וכולם יקנאו בקשר המדהים שלי. דמיינתי כל כך הרבה את הטקס קילור. אותה כורעת ומביאה לי את הקולר. חשבתי כבר את מי אזמין. אני שבורה. שבורה כי זה שטות. זה לא היה אמור לקרות הפרידה הזאת.
המציאות היא שהיא נפרדה ממני. חלק ממני מתפלל שהיא תתפקס ותיקח אותי חזרה.. אבל אין לי מה לעשות עם זה.
זה שלה.
אין לי איך לשנות את זה.
המאמנת שלי מפצירה בי לא לפספס אימונים ואני לא מסוגלת. לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת כלום.
לא מסוגלת לקבל את זה שהתאמצתי לשווא. לא מסוגלת לקבל את זה שהיא ויתרה עליי. לא מסוגלת לקבל את זה שאמא לביאה כבר לא שלי. שאני לא גורת אריות. אני סתם גורה . פשוטה, משוטטת, פצועה, שבסוף יאכלו נמלים.
