אגם הברבורים

אני מתוסכלת

 מרגישה לא נשמעת

הכל מתחרבש לפחות בראש שלי, הוא דרמטי ולי אין כוחות להכיל

ואני מנסה, לעבוד, לעשות, להרגיש בבית

להכיל חברה, לקדם חופשה, להיות בעשייה.

אבל פתאום לא מעריכים ולא רואים כמה קשה לי

כשאני כל כך רואה

אנשים מחפשים על מה לריב, מה לא להעריך

וקשה לי עם זה.

בלי קשר, אין לי כוח למאמצים נוספים. אין לי כוח לעשות משימות עוד חקר עוד זמן מסך

עוד כביסה, עוד התעסקות בפרנסה לא מספקת

ואין איפה לפרוק. מי שיודע יודע, הצאט פה נהיה משעמם ומוזר ברמות, וקיצר, חרא

 

נ.ב אני לא מחפשת הכרויות, לכל הסקרנים בפרטי

אולי מנוי יעודד אותי 

כאבים

כאבים מבפנים

כאבים אמיתיים מתוך חרדה

שוב לילה בו אני לא ישנה.

יש דברים שלא קשורים אליי, אבל קשה לי להירדם אחרי צעקות גם אם הפעם הם לא עליי.

מבואסת שאני ערה, כל כך עד שהגוף מתנשם

שוב? שוב את ערה?

אלה רק הקולות בראש. אני משתדלת להיות נחמדה לעצמי

 מחר אשן מוקדם. אבל גם הספק מגיע, כשהמחר לא קורה. כשאני תמיד ישנה מאוחר. 

 

היה דווקא אחלה יום. 

 

אני אוהבת לקבל מילה טובה

אני אוהבת לקבל אהבה

לכן קשה לי לעשות דברים מתוך.. אחריות? מה זה בכלל?

אני אוהבת לנוח.

במיוחד כשזה אומר מנוחה מהמחשבות שלי

אבל אני צריכה להיות ״אחראית״. לקום בזמן, לישון בזמן המתאים, לא על פי היומן שלי.

אני חייבת לתת מילה טובה לעצמי,  זה חייב להספיק

אם אני רוצה להיות מעבר

לילדה ההיא

שאוהבת סיפורים, שבוכה מסרטים, שמרגישה הכל בחוזקה.

 

מחר אולי אעלה לכאן תמונה.

אני מדמיינת גבר, אחרי כמה דק הדחף מתחלף לאישה. היא לידי, עם מבט רך בעיניה, אומרת לי ״תמשיכי״, כשהיא רוכנת אליי לנשיקה.

אז עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני נוגעת בשבילה. המגע הפך לרעש רגע, כשהאורה שלה לידי גרם לי לרצות לנשק אותה עוד, להיות ילדה טובה.

וכך, המשכתי, לפעמים דמיינתי אותה נוגעת גם מעליי, פעמים אחרות פשוט יושבת לידי ומלטפת, 

בדיעבד- אם הייתי מדמיינת אותה נושכת את שפתיה, הייתי גומרת יותר מהר.

אבל אולי זה טוב שלא דמיינתי, כי בסוף יצאו ממני דמעות, רציתי חיבוק, ליטוף, להיות עטופה.

אני חושבת על איך הייתי רוצה שינשקו אותי, עם מבט טורף והיד לאט תופסת אותי. השפתיים שלי פוגשות את שלה, אבל לפני כן פועם לי הלב, חם לי בגוף, רטוב בתחתונים.

 

אני חושבת על איך הייתי רוצה שתיגע בי, שתסרוק אותי טוב. מאחוריי- תכניס את ידיה מתחת לחזיה שלי, ואני אצמיד את עצמי אליה.

 

אני מתגעגעת למבט המשותף. ארוחת ערב אחת, בידיעה שקינוח יכול להיות מסוכן.

 

אני מפנטזת על להשלט, כמה שעות, ולחזור לשגרה. אבל במציאות- אין מצב שתראו אותי אפילו מתכופפת מטה.

 

אבל כמה שהייתי רוצה לשים עבורה תחתונים מטריפות, הייתי שמה נצנצים על השפתיים, סומק על הלחיים, בושם.

הייתי מסתרקת טוב, כדי שתסתכל על כל תלתל בודד

מה יכול להביא פורקן ליום כזה? אם הייתי כותבת טקסט, לפחות זה היה אומנותי ומרגש. לפעמים כדאי פשוט לכתוב אל תוך הבלוג.

אני צופה בעונה ה-3 של אופוריה, מתה על סדרות, על עלילה, על סיפור. הצלחתי להזדהות עם קסי, למרות שאני בכלל לא מעלה תמונות חשופות,

אבל אני בהחלט אוהבת להצטלם, ואוהבת לפעמים להעלות חתיכות ממני. מצד אחד, גם זה- סוג של אומנות, איך את מצטלמת, מה את לובשת (או לא)

מצד שני, איך אמרו שם- "כל כך נואשת לתשומת הלב, היא מוכנה להשפיל את עצמה". 

הייתי רוצה לעלות תמונה, לקבל מילה טובה, שזה יפתור את הבעיות שלי. אין בזה רע, לשים פלסטר. אבל גם בהחלט אין בזה טוב.

אני לא טובה בלהיות בתוך כאב. אני לא טובה בלהסביר אותו לאחרים, או להכניס אחרים פנימה.

הלוואי שיכלתי, שהיה לי קל, שלא היה נורא לכאוב כמו שזה לי. שיכלתי להיות בכאב ולהגיד- לא נורא. ולא להשתתק, להתבאס, לברוח.

אני יודעת כמה קשה לי להיות במקום בו אני מרגישה שקופה, להיות בכאב שמרגיש נצחי

מקווה למצוא פה דופמין

אני בדרך כלל לא מפרסמת פה שיחות, אבל יש אנשים שצריכים לקחת אחריות על המעשים שלהם.

כשאתם כותבים למישהו, אם הוא לא עונה להגדרות שלכם, למה לפנות אליו?

למה לנסות להפעיל מניפולציות, למה להקטין? 

אותי אי אפשר להקטין, או לזלזל בי. כבודי במקומי. לצערי, כמות הנשים שמקבלות זלזול מ"שולטים", ואפילו בחיים האמיתיים- מ"גברים" מבוגרים, זה מתיש.

אני לא אשכח שאיש מבוגר התחיל לקלל ולצפצף לי בתחנת דלק. רק כי הוא חסר סבלנות ומיואש מהחיים. 

יש גברים מדהימים, אבל לא ככה זה להיות גבר, להל"ן:

 

" רק שיחות?? בהצלחה לך אודט"

 

אני:  מה אתה רוצה?

 

"חשבתי להכיר אותך לעומק
אך לצערי כשקראתי את הפרופיל שלך הבנתי שאת לא עונה להכרויות
חבל לי מאוד
ראיתי אנרגיות טובות בכתיבה שלך בפרופיל"

 

אני: אז מה הפואנטה בלכתוב לי? יצאת משועמם ברמות

לך תכתוב למישהו שעונה על ההגדרות שלך ואל תנסה לעשות עליי מניפולציות

 

"לכן כתבתי לך מראש בהצלחה"

 

אני: אבל אני לא צריכה בהצלחה?

 

"אחרי שכתבת לי ואיך שכתבת לי
את חייבת המון בהצלחה לך"

 

אני: בטוח? כי אתה זה שמציק לי בינתיים מבלי שאני מכירה אותך.
ואני מנסה להמעיט במילים כדי לשמור על הכבוד שלך
אבל תשחרר בבקשה

 

"שחררתי כבר בהתחלה

בהצלחה רבה לך"

 

אני: לא שחררת בהתחלה, כי המשכת לכתוב לי, ואתה ממשיך לכתוב לי בהצלחה, כשאני אומרת שוב ושוב שאני לא צריכה אותה.
אז, תשחרר

 

"את כנראה אינך יודעת/מבינה כמה את חייבת את ברכת ההצלחה

ולכן מנימוס אמשיך לכתוב לך בהצלחה אפילו רבה מאוד לך"

 

אני: מעניין כמה זמן תמשיך לכפות את נוכחותך עליי רק כי ביקשתי שתעזוב אותי לנפשי ושאיני מעוניינת בשום קשר מעבר לשיחות נעימות

 

"חייב לצאת אז נעצור פה
ושיהיה לך באמת בהצלחה ילדה"

 

אני:איזה גבר אתה שאתה קורא לי ילדה!
אני אישה, אתה כנראה עוד תינוק
אתה עומד מאחורי השיחה הזאת ? מספיק כדי לככב בבלוג שלי? בוא נראה..

 

"בוויב שאת כותבת אי אפשר לנהל איתך שיחה נעימה

וזו הודעתי האחרונה לך להיום
תחשבי איך את משדרת ווייב אחר
יצאתי
בהצלחה לך ילדה"

הבנתי השנה כמה כאנשים בוגרים אין לנו טקסים, אין לנו דרכים לזכור ימים כמו היום.

כלומר, יש, אבל הם לא מוגדרים בלו"ז חובה.

כאישה צעירה שמתי לב כמה אני לא מחוברת לימים האלה. כלומר, אני מכבדת, עומדת בצפירה כמו כולם,

אבל זה כמו לאהוב מישהו מבלי להרגיש. ובכלל, המלחמות, החיים במדינה בכלל גורמים לנו להיות כהים.

כבר שמתי לי לצום שנה הבאה ביום השואה, ואשים לי גם ללכת לטקס, ולהפסיק להתעסק בעניינים אחרים ביום הזה.

זה חשוב שאזכיר לעצמי, חשוב שאתחבר. 

ככ פאקינג עצובה

לא יודעת מה לעשות עם עצמי

 

כל היום אני מחזיקה בתוכי בכי, שרוצה לשחרר את המקום השולט, המנווט, המקום המקדם, הלא בועט.

כל היום אני מרגישה חנוקה, גם החופש אצלי מגיע מתוך תחושה של שליטה.

כל היום אני מעוניינת לבכות, אבל מיד כשבוכה מתחילות הספקות

לבכי הזה, אין לו שום מטרה. לחשוב מקדם אך לבכות, על שום מה?

כל היום מנגינה שחוזרת, בראש שלי ממשיכה, מתנגנת

אז אני אקורד ואקורד מנגנת, שרה ושוב מתרגשת

נמאס לי להיות ביישנית, אני אדם רגיש, אישה של אהבה

אני לא רוצה להרגיש עוד כבויה

אני רוצה לצאת מהבועה