אגם הברבורים

ככ פאקינג עצובה

לא יודעת מה לעשות עם עצמי

כל היום אני מחזיקה בתוכי בכי, שרוצה לשחרר את המקום השולט, המנווט, המקום המקדם, הלא בועט.

כל היום אני מרגישה חנוקה, גם החופש אצלי מגיע מתוך תחושה של שליטה.

כל היום אני מעוניינת לבכות, אבל מיד כשבוכה מתחילות הספקות

לבכי הזה, אין לו שום מטרה. לחשוב מקדם אך לבכות, על שום מה?

כל היום מנגינה שחוזרת, בראש שלי ממשיכה, מתנגנת

אז אני אקורד ואקורד מנגנת, שרה ושוב מתרגשת

נמאס לי להיות ביישנית, אני אדם רגיש, אישה של אהבה

אני לא רוצה להרגיש עוד כבויה

אני רוצה לצאת מהבועה

היום הסתפרתי

וממש לפני שהסתפרתי הורדתי מעצמי עוד כמה שכבות בטיפול, היא שאלה מה שלומי ובחרתי להקיא מילים החוצה על מאורעות השבוע הזה.

הייתי מעדיפה לדבר על דברים אחרים, כמו על זה שהזמנתי ציוד לניקיון האוטו אתמול, והחנונית שאני כבר הספיקה לקרוא באונליין על סוגים שונים של בדים למטליות,

על מיקרופייבר מגולגל שסופג יותר מים, למדתי שג'אנטים זו מילה שמתכוונת לגלגלים של הרכב, שסדר השטיפה הוא- מים, קרצוף בשמפו לרכב, מים בשנית, ייבוש במטלית המתאימה. 

אבל במקום, נאלצתי לספר את מאורעות השבוע בביתי, את היחס הבזוי שקיבלתי, ממש כמו הסמרטוט המים הגיעו לגדותיהם. 

המשכנו לדבר, היא שאלה אותי- את חושבת שטוב לך להישאר בבית? תדמייני מצב בו את יוצאת ממנו, איפה טוב לך יותר? את המילים המדויקות שלה אני לא זוכרת, לצערי מילים וזכרונות לא נשארים אצלי זמן רב, אבל הדמעות נסחטו ממני החוצה, וגמגמתי. 

יש דבר אחד שגם בזמן הטיפול לא הצלחתי לומר לה- להסביר לה על מה זה לחיות כמו אדם, כמוני. שחיי לא הלכו בדיוק במסלול הנהוג והנכון, אחרת, לא הייתי כאן. נכון?

יש דיסוננס מאוד גדול, בין אני של היום יום, לאני שבתוך תוכה יש חלקים שלא התרפאו. אותה אחת שפעם פגעה בעצמה, אותה אחת שנהנתה מהפחד וההתרגשות שהביאה איתה מערכת יחסים בידיאסמית, אותה אחת שנהנתה לצאת לפגוש זרים באמצע הלילה בתל אביב, אותה אחת שנהנת להעביר על עצמה את הציפורניים.

לעומת זאת, יש אחת שמתקפלת אל תוך עצמה בחדרי חדרים, יש אחת שמשלבת ידיים ומורידה מגננות בטיפול, יש אחת שכותבת על הדף ומנסה, לפחות מנסה לכתוב את רגשותיה

האחת רוצה לצרוח, השניה רוצה לבכות

השלישית מתקשרת לבנק, קובעת תור לקופת חולים, יושבת עם החברות בבית קפה. הולכת לטיפול, ואחר- הצהריים, מסתפרת.

חרדות זה נאחס

עם משפחה כזו, מי צריך אויבים?

יש אנשים קנאים בעולם

בת הזוג שלי מהממת

חברות שלי מהממות והן המשפחה האמיתית שלי

אני מוצלחת. יפה, כל יכולה.

אני מרחמת עליהם

אני צריכה יותר להדליק נרות כדי להודות ליקום על מי שאני

אני צריכה לחזק את עצמי כל פעם כשמנסים להתעלל בי

אני צריכה לחשוב עם להשאר בקשר עם האנשים החולים האלה

מאחלת לעצמי משפחה אמיתית

מאחלת לעצמי הורים חדשים שיאמצו אותי לשארית חיי

מאחלת לעצמי אחות חורגת שתשנה לי את התפיסה ושאוכל להשקיע בה

לחלופין, אח שיגן עליי ויעמוד לצידי ויאהב אותי

הלוואי שיכולתי לקבל משפחה חדשה, עבור אודט הקטנה ועבור אודט הגדלה

אני רוצה עבודה שתכלכל אותי טוב. מקווה שאמצא כזאת

מוזמנים לחזק אותי בתגובות

🩷

איך את מדמיינת את הסצנה? 

אני לא מצליחה להגיד.

תנסי לדבר אותה, כאילו את כותבת

״אוקיי״.

.

.

היא הלכה ברחוב. הראש שלה במחשבות שלה, נשענת על הקיר של הבניין המרופש ועוצמת את עיניה. עין אחת נפתחת לסירוגין, סורקת את הרחוב מטיפוסים מסוכנים. עם עין אחת תמיד סגורה, היא כמעט נרדמת. 

גם היא, תמיד סגורה. באותו היום שהלכה ברחוב, משהו יצא ממנה, לא היו אלו דמעות אלה מחשבות מלוות בחנק, ובליעה- עין מציצה, ונסגרת. הלב שלה פועם בחוזקה, היא חושבת, אבל המחשבה לא עולה. לוקחת נשימה. נושפת בחוזקה.

צריכה סיגריה? שאל אותה גבר בסביבות גיל ה-30, היא מסרבת בהיסוס. ״תסרבי בנימוס״ הוא אומר, ומתקרב אליה. מצמיד אותה אל הקיר של אותו בניין מרופש, היא עוצמת את עיניה בחוזקה, הוא מעביר את ידו על שפתיה ועם האודם הדרמטי שלה מצייר שביל אדום לעבר החזה, ועל החזייה. בידו השניה הוא מרגיש את העור של החצאית, המקל עליו להחליק את ידו מתחתיה. בדרך לשם, בעיטה והוא נופל על הרצפה.

״רוצי״

אמרה, אוחזת בידה, היא רצה. היא רצה כמו שמעולם לא הצליחה, לא בשיעורי ספורט בבית הספר, לא מיד לפני שהאוטובוס נסע, לא כשרצתה כל כך לרוץ אבל מצאה את עצמה באותו הרחוב בדיוק. היא רצה עד שהזיעה כיסתה לה את הפנים ונזלה מהשפתיים אל החזה אל החזייה. היא רצה עד שהלב שלה פעם בחוזקה. היא רצה עד שהתעייפה. היא עצרה באותו הבלוק, נשענת על הקיר, מנסה לא להרדם. 

לפעמים אני חושבת שרודפים אחריי. לא בתוך חלום, ממש במציאות, כשאני מסתובבת אחורנית ומיד מחזירה את המבט. לפעמים בלילה, כשאני מביטה אל המסדרון הצר, מאחוריו מגיח חושך גדול מתפשט על קירות לבנים. גם אז, אני מפנה את המבט אל החדר, וחזרה, לוודא שעיניי מטעות ולא רודף אחריי אף אחד. אני אסגור את הדלת בחוזקה, מבט שנית אל המיטה, שוכחת שאני בכלל צריכה את חדר המקלחת. כשאני יוצאת, כמו ורוניקה מארס, מחזיקה אקדח קטן עם קליבר מספיק גדול להוריד את מי שיגיח מהחשיכה.
רק, שאני נכנסת אל תוך חדר המקלחת ומתבדה, היו אלו 2 האצבעות שלי, וההדק היה בסך הכל

הדמיון.

חוזרת מקניות, גב כפוף שרירים תפוסים. ביג גלילות היה מפוצץ, ולא נעים. לא קניתי לא חגורה לא עקבים, סתם אבל היה שופינג מדהים.

קניתי ג'ינס ג'קט וגם חולצה, להם התאמתי סט- עם גופיה, איפור חדש וגם בגד ים מדדתי, עוד לא קיץ אז לא אקנה, אמרתי.

חשבתם שתקבלו עוד טקסט עמוק, היום יש רק את זה ואת הצחוק, טוב נו, יום שבת יום של קניות, לפחות סקס סמים ורוקנרול, לא נקיונות.

אני הולכת לספר לכם את שגרת הבוקר שלי. מתעוררת בבוקר, סוגרת את השעון, נרדמת. בימים אלו יש גם אזעקה- יורדת למקלט, 6 קומות, עולה מהמקלט חזרה אחרי שהטלפון ספר קצת צעדים. חוזרת לישון, מתחבטת עם השמיכה, עד שנוח לי, אז אני נרדמת. מתעוררת בצהריים, אם לא התעוררתי לאזעקה נוספת, רעש בישולים במטבח ואני בטלפון כי בכל זאת- כבר צהריים ושגרת הבוקר לא רלוונטית כאן. קמה עייפה, וכבדה, אל המקלחת. שגרת פנים, קצת נמתחת, מתחיל היום.

כשאני שמה את האוזניות

אני מתעוררת בבוקר, אחרי שהתעוררתי קיצה טבעית

עוד לפני השעון, זו מן תחושה. בכל זאת שעון נוסף, עוצמת עיניים ומדמיינת לי מגע ומבטים סוחפים בעוד אני מכניסה את היד שלי לתוך המכנסיים. שעה אחר כך קמה מהמיטה, בשיא האנרגיות, אל תוך האזעקה- באזעקה אני יורדת במדרגות, 6 קומות, יורדת, ועולה, ויוצאת אל השמש, שמש יפה. רעש בישולים, אני כבר בחוץ מטיילת, מיד לפני שאחזור להכין את הקפה ולכתוב במחברת. אני שמה מוזיקה, רוקדת, חוזרת למחשב. שגרת פנים, מתקלחת, מתארגנת, מתנקה.

מנגנת, מתעייפת, למיטה.

ושוב, יד בתוך המכנסיים, הראש שלי על 200, מדמיינת וחושבת,

שרה, רוקדת, נוגעת, וגומרת.

גבול דק בין המותר, לאסור

בין להיות עם טלפון במיטה, כשזה הורס את סביבת השינה

בין להתאמן כשצריך, או להתעצל במיטה.

גבול דק בין לאהוב בעוצמה, ללאהוב ברכות

גבול בין: זה מרגיש לי נחמד, 

לבין עשיתי טעות.

על מה אכתוב?

כבר תקופה ארוכה שאין לי מילים. רק רשימת משימות

דברים שאני צריכה לעשות, מטלות בית. 

אני מתגעגעת לימים בהם משימה הייתה מעניינת, 

מספיק כדי שאכתוב כאן טקסט שלם.

כשהלב שלי בפעילות יתר, היד נרגעת ולא כותבת.

כשאני לא כותבת, משעמם לי.