דברים שכתבתי

זה הסיפור הראשון שכתבתי ופירסמתי ברשת.


תחנת רכבת בשרון. עוד מעט תשקע השמש.

אמרתי לך לחכות לי בפינה הרחוקה של מגרש החניה. כשתראי את הרכבת שלי מגיעה תצאי מהמכונית ותשימי את כיסויי העיניים. כך אמרתי לך.
כשהרכבת מאיטה בכניסה לתחנה, לרגע אני מצליח לראות אותך לרגע יוצאת מהמכונית. אני יודע שאת לא רואה אותי, אבל את יודעת שאני שם.
הנה אני בא.

הגדר מסתירה אותך ואני קם ממקומי, קצר רוח בדיוק כמוך.
אני הראשון לרדת מהרכבת ובצעד מהיר אני יוצא אל הרחבה שלפני התחנה. רוצה לראות אותך. לא להשאיר אותך לרגע בלי השגחה. מרחוק אני רואה את חולצתך הבהירה כמו דגל. אם היא היתה לבנה, אני חושב, אפשר היה לומר כמו דגל כניעה.

מתקרב אליך בצעד חרישי. אני יודע שאת שומעת אותי מזדקפת ונדרכת לקראתי. כן... ככה זה צריך להיות ילדתי. בחרת בצעיף האפור לכסות את עינייך. אני אמרתי כיסויי עיניים, אבל הצעיף הזה באמת יותר יפה עליך הוא הופך אותך לתמונה יותר מושלמת באור המאדים של אחר הצהריים.

נעמד מולך ולא אומר מילה. משאיר אותך להשתוקק. ידיים מאחורי הגב. יפה, אני אומר בליבי, ילדה טובה. הפטמות שלך מזדקרות אם בגלל הריגוש, או האוויר הקריר. שולח יד אחת לחבק את שדיך. חמימים ורכים. את מרימה את ראשך כמבקשת שאנשקך. אני מקרב את שפתי עד שתחושי בחומן על שפתייך שלך. ואז כשאת מקרבת את עצמך לנשיקה. מניח לשדיך לצנוח מידי ומתרחק צעד לאחור.

אף מילה עוד לא נאמרה. אני מרגיש איך ליבך מתכווץ ונלחץ אל גרונך. את עומדת מולי מבליטה את החזה ראשך מורם והשפתיים פשוקות. מתבונן בך. רואה בגופך את המחשבות עוברות בך. איך העמידה שלך מתרפה. משפילה את ראשך כמו סוסה אצילית המקבלת את הרסן לפיה וסרה למשמעתו של אדונה.

אוחז בזרועותיך המתוחות לאחור ומקרב אותך אל גופי. את נלחצת אלי לכל אורך גופך מרגיש את שדיך, ירכייך ערוותך, כל איבר מול האיבר המתאים לו בגופי. בעוד ידי האחת גולשת אל תחתית גבך לחבק ולקרב אותך אלי חזק. היד השניה עולה אל תוך שערך. אוחז בראשך ומנשק אותך חזק. נשיקה ארוכה. כמו אומר לך: הנה באתי.

כן. גם אני כמהה אל גופך הרך, בדיוק כמו שאת רוצה את החיבוק שלי. אבל אני מנתק את שפתינו, מרחיק אותך ממני ומוביל אותך סביב הרכב. פותח לך את הדלת וכמו בסרטי המשטרה מכופף את ראשך כשאני מכניס אותך למכונית בכיסא הנוסע. את מתיישבת זקופה ואני נכנס למושב הנהג.

כשאני מתחיל לנסוע את שואלת: "אני יכולה להוריד את כיסוי העיניים אדון?". אני לוחץ בחוזקה על הבלם. ואת מבינה שאסור היה לך לדבר.

שתיקה. את יודעת שעל זה היית צריכה לקבל סטירה. ובדרך כלל את מקבלת אותה יותר מהר משאת מספיקה לחשוב. אני נועץ בך עיניים חדות ורואה אותך מתכווצת, לא יודעת מה יבוא לך. אני אוחז בסנטרך ומסובב את פניך אלי. מרגיש את כל גופך מתכווץ בציפיה לכאב.

לא. אני צריך לבנות בך את המתח לקראת מה שאני רוצה לעשות בך. מסיט את הפרצוף שלך בחוזקה ממני והלאה וממשיך לנהוג.

אני נוסע בדרך העפר לאורך פסי הרכבת. אל חורשת אקליפטוסים ליד המסילה.
אני עוצר. שעת ערב מביאה איתה רוח חמימה. ואני שמח על כך. את לא יודעת איפה אנחנו. "צאי מהמכונית ותתפשטי. תורידי הכל, חוץ מהצעיף וחכי לי עירומה מחוץ למכונית."

היא לא יודעת לאן הבאתי אותה, אני חושב לעצמי. מרחוק אפשר לשמוע שאון החיים ואני מרגיש את ההיסוס של אישה מפני חעירום בפומבי. אבל את נענית לי ועושה כמצווה עליך. ברגע שאני רואה אותך מתחילה לזוז, אני יוצא מהמכונית ומשאיר אותך לבד. בוחר לי את המקום שבו אקשור אותך ומכין את החבלים שהבאתי איתי.

החשיכה עכשיו מלאה. הירח יעלה רק בעוד חצי שעה. גופך מרחוק הוא כתם לבן. רק יותר מקרוב אפשר להבחין בפטמות הורודות ובשיער גופה הבהיר. נכנע לעצמי אני מלטף את הגוף האהוב, חופן את שדיים ומעביר יד על גבעת השיער הרך שבתחתית הבטן.
זו סטייה קטנה מתכנית הסשן שלי, אבל לא נשכח עוד השיעור בתחנת הרכבת. את מולי עומדת כנועה בלי לזוז.

"בסשן הזה תצרחי" אני לוחש אל אזנך כמו הבטחה. ואת עונה לי בלחש: "כן אדון".
מוביל אותך אל המקום שבחרתי לה ואוזק כל אחת מידיך וקושר אותך בין שני עצים, כמו על צלב ענק. את קרסוליך אני קושר אל גזעי העצים. מכוון את אורך החבלים לפישוק הרצוי לי.
ואז אני מתפנה להנות מיופייך. הירח נפרד כבר מהאופק והוא עולה כמעט מלא להאיר את גבה ואחוריה של יפתי העקודה בין שני עצי אקליפטוס ענקיים. היא לא יודעת את זה, אבל פניה פונים אל המסילה ואני שומע במרחק רכבת מתקרבת.

צליפת השוט הראשונה באה לה בהפתעה והיא מוציאה גניחה... "עדיין לא יפתי." אני חושב לעצמי וממתין עם ההצלפה הבאה. עדיין לא... ואז בה ההצלפה השניה. "תודה אדון" את אומרת לי ממושמעת.

הרכבת קרבה. רכבת משא ארוכה שעוברת מטרים ספורים לפניך. את נרתעת בבהלה לאחור כשמשב הרוח של הקטר פוגע בגופך והאדמה פתאום רועדת תחת רגליך, אך צליפת השוט החדה מקפיצה אותך קדימה אל עבר הסכנה הרועמת באזניך. לרגע את עומדת ומטלטלת את ראשך מצד לצד וצורחת בבהלה. צליפה חזקה במיוחד שנוחתת על גבך הופכת אותה לצרחה של כאב. ומיד אחריה הצלפה נוספת, חזקה לא פחות. את מאבדת את עצמך לצרוח את הכאב במלוא גרון. ואני מלבה את הכאב מבחוץ ומקשיב לכאב שבפנים.

כשחלפה הרכבת שוקעת יפתי בלי כוחות, רק יבבות קלות עולות מגרונה. אני מחבק אותה ומסיר את כיסוי העיניים. מאפשר לה לראות איפה אנחנו. היא מביטה סביב וחיוך עולה על פניה. חיוך של הכרת תודה.

כשאני שומע רכבת נוספת מתקרבת אני מרחיק את עצמי מעליה.
אל תעיזי לסובב את הראש אני מסנן אליך כשאני עובר לעמוד מאחוריך. משחרר את ידיך מספיק כדי שתוכלי להשען קדימה.
רגליים פשוקות וכל תפארתך פרושה לפני. חמה. לחה ומזמינה. את מרגישה את חום גופי המתקרב מאחוריך ומקמרת את גבך, מגישה לי את עצמך כשי. כמו מבקשת אותי אל תוכך. מפלש את בשריך וחודר באחת אל החמימות הרכה והמזמינה. כשאני כולי בתוכך אני מרגיש את גופך כמו אומר לי "כמה טוב שבאת הביתה"... כן יפתי... חמה ואוהבת...
הקצב עולה וגובר, הרכבת שואגת בראשי. רכבת נוסעים דוהרת בתוכי. ואני הבוכנה, דוחף והודף, יותר ויותר, עכשיו, מהר...
עכשיו תצרחי יפתי.
עכשיווווווווו