דברים שכתבתי

הפוסט הזה חריג בבלוג שלי שבמקורו נועד רק לפרסם סיפורים שכתבתי. אבל לאור מה שאני פוגש כאן לאחרונה אני רוצה להביא את התפיסה שלי את עולם השליטה. תפיסה שהולכת ומתרחקת מהמיינסטרים שבכלוב.

כל תגובה שמכוונת לערער על זכותי ו/או יכולתי לעשות את מה שאני כותב עליו כאן תימחק. המעטים שמכירים אותי יודעים שאני יכול, כל האחרים יצטרכו פשוט להאמין או להביע את אי האמון שלהם במקום אחר.

מדברים הרבה בכלוב על ההתמסרות של הנשלטת לאדונה. אווזות פותות מלהגות פה הבלים כמו "אני נותנת לך אותי. תצליף בי, תכאיב לי אני אשא את כאבי בגאון בשבילך. תשתמש בי כרצונך אינני אלא אסופת חורים לשימושך..." ושאר דברי להג ריק כגון אלו.

זו לא שליטה.    משחקים? אולי... שליטה זה לא.

ממעטים לשים לב כאן למחויבות האדירה ששולט עומס על כתפיו כשהוא לוקח אחריות על אישה שמבקשת להיות נשלטת. גם שולטים, גם נשלטות, ממעטים לשים לב לכך. אולי משום שרבים כל כך לא באמת מתכוונים באמת לשליטה. משתמשים בז'רגון אך ללא כל כוונה לצקת משמעות ותוכן של שליטה, אלא רק מן משחק כזה.

אין אדם יכול לתת לזולתו אלא את מה שברשותו ולכן אין אישה יכולה למסור את השליטה בה, לפני שרכשה לה שליטה כזו. אישה שמנוהלת על ידי פחדים, חששות, מוסכמות והעדפות אינה חופשיה עדיין למסור את השליטה בה מכיוון שאין לה את השליטה הזו, היא מנוהלת.

שולט הגון, כשהוא אומר לאישה שפגש: "אני אהיה לך אדון" צריך שיהיה כל כולו מושקע בחשיבה איך להוביל אותה. אני אם וכאשר אני לוקח לי אישה לשפחה אני מתכוון להוביל אותה אל המקום הטוב ביותר שהיא יכולה להיות בו. זו ההתחייבות שלי כלפיה (בין אם נאמרה במילים ובין אם לאו). יכול שולט לבחור לו מטרות אחרות ויעדים אחרים אליהם הוא בוחר להוביל את מי שנתנה עצמה בידיו. אך בין אם כך ובין אם אחרת, מרגע שנתנה אישה עצמה בידיו של אחר ואמרה לו: "אתה אדוני", הוא אחראי לה. אחריות מלאה. זו המהות של קשר שליטה. ועכשיו תפקידו של האדון לחשוב איך לעשות את דרך החתחתים הזו שבחר להוביל בה את האישה שאיתו, לאפשרית עבורה.

בשביל זה השולט צריך להכיר אותה, לאמן אותה, ללמד אותה, לשבור את הרגלייה ותפיסת עולמה המזיקים לה (אם יש כאלו) וללמד אותה הרגלים ותפיסת עולם חדשים, שיובילו אותה אל המקום שבו היא רוצה להיות. גם אם לאישה נדמה שכל רצונה הוא להיות שם בשביל לשרת ולענג אותו, עדיין על השולט [גם אם היעד שהוא בוחר זה לשעבד את האישה לטובתו, לשימושו ולרצונו (מטרה בזויה לדעתי)], עליו להוביל אותה וללמד אותה את הדרך לשם.

חייבת האמת להאמר, מעטים מאלו המכתירים עצמם כ"שולטים" רוצים בכלל להכנס עמוק כל כך אל עולמה של הנשלטת שפגשו כאן. רובם מוכנים להסתפק בכך שתסתום את הפה ותפתח את הרגליים.  רק מעטים מתכוונים באמת להוביל וללכת עם הנשלטת שלהם בדרך הקשה הזו אל היעד שבחרו לה, לפעמים בעצה אחת איתה. גם מתוך אלו שרוצים בזה, לא לכולם יש את הידע והיכולת לעשות זאת. אך מרגע ששולט מרשה למישהי לקרוא לו "אדוני" עליו להיות כל כולו עסוק בהובלתה. נדרשים לו כל כוחו, חכמתו, תבונתו וסבלנותו (ובוודאי עוד תכונות שאני לא זוכר למנות עכשיו) כדי להעביר אותה את המסע המופלא הזה בדרך אל עצמה. אל המהות האמיתית שלה, גם אם הנסתרת ממנה לעת עתה, כדי שתוכל להגיע למקום שבו תוכל לבחור באמת אם לתת את עצמה.

כי רק מהמקום בו יש לך היכרות, הבנה וידיעה של המהות שלך ושל עולמך הפנימי, את יכולה באמת למסור את עצמך. לא במובן של ליפול לזרועותיו החסונות של האדון שלך אלא במובן העמוק שאומר: "אני לא זקוקה לך. אני חזקה מספיק לעמוד זקופה על שתי רגלי ואני בוחרת לכרוע מולך ברך ולהגיש לך את עצמי".

עכשיו התסובבתי בעולם כאדון מטורזן. כך קראה לי הנימפה שבחרתי לי. כל כך רחוק הייתי מאותו יום לשערו הירוק של בית המכשפות. עתה, משהייתי בעיני עצמי לקוסם רב מג. היו הנימפות משחרות לפתחי. יותר משיכולות היו ידי להכיל.
מורה הייתי להן את דרכו של עולם הקסמים. חוזר שוב ושוב באזנן על צעדים ראשונים אותם צעדתי.
עם הזמן למדתי את הקללה שבברכה. נזכרתי בסיפור שסיפרה לי אימי בילדותי הרחוקה.

פעם אחת הלכה ילדה צועניה למגדת עתידות. היתה זו אישה בריאת בשר, על לחיה האחת שומה שעירה. אך לא היתה כמוה לנחש עתידות. שאלה אותה הנערה: "הגידי לי נא, איך אדע לקרוא את העתיד?" הביטה בה המכשפה הזקנה ואמרה: "פעם בשבעים שנה כשהירח מלא בלילה הקצר ביותר בשנה בחצות הלילה בדיוק, כשהירח באמצע השמיים בדיוק, פורח פרח השרך. לא עוברות אלא דקות אחדות ופרח השרך נובל. אולם מי שיקטוף אותו, לא יהיה סוד שיהיה נסתר בפניו." ועוד הוסיפה הזקנה ואמרה: "רצה מזלך ילדה צועניה ובעוד חודש בדיוק, במעבה היער יפרח פרח השרך".
אותו לילה שרכה הילדה את רגליה, אימי לא חסכה בסיפורי ההרפתקאות שעברה הילדה עד שעמדה בחצות הלילה מול הנפלא בפרחים שפרחו אי פעם. "אם אשלח את ידי ואקטוף אותו יהיו כל נפלאות העולם פרושות לפני", חשבה הילדה בליבה, "יותר שום דבר לא יפתיע אותי." היא עצרה בעצמה וחשבה. כיצד תאבד לה חדוות הבוקר החדש שמביאה השמש בכנפיה כל זריחה, על הפרחים הנפלאים שתדע עליהם עוד לפני שינצו... היא סובבה את גבה והלכה מעם הפרח כשהיא בוחרת להיות מופתעת.
שכל יום יהיה עבורה יום חדש שאין לדעת מה הוא צופן לה.

בידי לא נשמרה הזכות להיות מופתע כל בוקר מחדש. קוללתי בידיעה את העומד מולי, לפני ולפנים. חשבתי שאני יודע הכל גם אחור וגם קדימה.

אז לא יכולתי לדעת כי השאלה שנשארה כחיוכו של חתול הצ'שייר תמשיך ללוות אותי ולא תתפוגג לה בעקבות אותה מכשפה שנישאה באדרתה אל השמים המכוכבים.
כדרכן של מכשפות, כשנעלמה השאירה לי הנימפה בגוף המכשפה מפתח לפתרון החידה:

האהבה היא כושר, יכולת שאפשר וצריך לפתח.
אהבה היא לא מעין "זכיה במפעל הפיס". כלומר: אם היה לך מזל ומצאת את האדם המתאים, זכית! ואם לא אתה צריך להמשיך לחפש...
האהבה לא נמצאת בידיו של נסיכת חלומות.
האהבה נמצאת בתוכך והיא רק שלך.
בשנות חייך הראשונות הוריך, כמו גם אנשים אחרים שהיו קרובים אלך, לימדו אותך את החוקים של מותר ואסור. כך למדת לוותר על חלקים מעצמך.
כך שוקעו בך הפחד, הבהלה והבושה. בושה על שאתה מי שאתה. התחושה כאילו אתה לא מתאים לעולם הזה, לא מספיק טוב.
את כל הדברים האסורים, אלו שיש להתבייש בהם, קברת עמוק עמוק במרתף השדים הפרטי שלך ובמקומם גידלת "מסיכה" שהיתה לך מעין "חומת מגן" להסתיר את עצמך מאחוריה.
אהבה היא יציאה אל מחוץ ל"חומה" אל המקום שבו תוכל להיות מי שאתה, ללא חשש. עם היציאה הזו נולדת תחושת מאוחדות עם העולם. האהבה האמיתית היא שלך. היא בתוכך. בידך ובכוחך להגיע אליה. אף אחד אחר לא יוכל להגיש לך אותה, ואף אחד לא יכול למנוע ממך לגעת בה.
התאהבות תלויה במפגש עם "מישהו", זר הנדמה כמוכן להקשיב ולתת מענה ולו של לרגע לצרכיך.
האהבה שלך היא. היא אינה תלויה באיש ואיש לא יוכל לקחת ממך את האהבה שבך.
זוהי גישה לא מקובלת וזרה משהו ל"מסורת התרבותית" של הנסיך על הסוס הלבן המגיש את ליבו האוהב לנסיכה הקסומה.
האמת היא שהבחירה ללכת אל עצמך עד שתגיע אל מרכז ההוויה שלך. שם שוכנת האהבה. או תמשיך להסתובב סחור סחור סביב הפחדים שלך, בלי להעיז לגעת בהם. לפרק אותם ולהגיע אל מאחרי החומות אשר יחד עם ההגנה המסויימת שהן נותנות, הן מסתירות כליל את אור השמש מלהאירך.
לא אוכל להגדיר לך את האהבה. כשם שגם אם אדע לתאר לך כל צעד בדרך שעליך לעבור, לא אוכל לפסוע עבורך אפילו צעד אחד. אני יכולה לעודד, לתמוך, לכוון, אבל עד שלא תחליט אתה לצאת לדרך, לא יקרה שום דבר, לא תגיע לשום מקום.
קשה להאמין באהבה אמיתית, היא נמצאת מחוץ לממלכת המילים.

צ´ואנג טסה אומר על המילים שהן משמשות לנו לתפישת המשמעות כשם שהמכמורת משמשת לדייג לתפיסת הדגים. ומרגע שתפס הדייג את הדגים אין לו עוד צורך במכמורת. וכך אנחנו כשאנחנו מבינים את המשמעות, אין לנו צורך במילים. אבל מכיוון שהמילים הן הדרך, מסורבלת ככל שתהיה, שאנחנו יכולים להעביר בינינו תקשורת. התרגלנו להאמין שהמילים הן חזות הכל. הן המשמעות.
ולא היא . המהות האמיתית של האהבה עצמה (כמו גם של כל הדברים האחרים) נמצאת מחוץ לממלכת המילים. ולכן בעזרת המילים אוכל להנחותך עד לפתחה... אבל מעבר לזה צריך להעיז ולהאמין. כי אחרת אי אפשר להגיע אל האהבה האמיתית

שוב ושוב התרפקתי על המילים שהשאירה לי המכשפה. סופג מהן את חום האהבה האמיתית שקרן מהן. עוד ימים רבים אחר כך כשניסיתי ללכת בדרך שהתוותה לי, בכל פעם שכשלו רגלי היתה שאלתה לי כעמוד הענן:

"כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?"

רק במבט לאחור אני יכול לראות כיצד הניחה לי המכשפה את אותה שאלה כמו מלכודת שמשאירים הציידים ביער. ואז בקסמיה זימנה לי נימפה קטנה שהיתה אמנית בקסם ההכפלה.
היא באה בתחפושת של קבצנית שתוייה וביקשה את אהבתי. רק מעט שבמעט ממנה הצטנעה לה. ואני ברוחב לב שלא היה נקי מיהירות פתחתי לה את ליבי.
מדהים לראות במבט לאחור כיצד עמלה, הכינה וחישלה את ליבי לאהבה. בתחילה ביקשה רק מקום מזער בליבי. ואז בחנה אם בתום לב ובתמימות שלמה נתתי לה אותו. רק משנחה דעתה החלה ממלאה את ליבי באהבה. ואני, ששאלתה של הקוסמת מנסרת בירכתי מוחי פתחתי לה את ליבי ונתתי את כולו בידה. על אף הפחד, אני נותן בידיה את הרשות והיכולת לפגוע בי ולהכאיב לי בלי מתום.
הנה. העזתי. עד מהרה מילאה הנימפה את ליבי באהבה. וכשמלא הלב על גדותיו, עשתה בלהטיה, כשהיא מכפילה את גודלה. ואיתו את גודל הלב שהכיל אותה. גם האהבה שבלב גדלה באותה עת ובאותה מידה. עד שנדמה היה כי מלא הלב מלהכיל. אלא ששוב עשתה בקסמיה. עד שהסתחרר ראשי ואיבדתי את מניין ההכפלות. הייתי כשבוי בידיה. כשהיא אוחזת בכל נים ונים מנימי נפשי נשאה אותי אהובתי למחוזות שלא ידעתי.
עשיתי כעת את המסע ממני והלאה. שכחתי את כל אשר למדתי בדרכי לכאן. וכמו נתתי את כוחי בידיה. כשמשון המפקיד את מחלפותיו בידי אהובתו.
כן, היו ימים, והיו לילות בהם שירגנו כוחותינו האחד מול השניה. יחדיו חישלנו לנו בועת פלדה קלה כנוצה שנישאה ברוח האהבה שלנו, כאילו אנחנו הראשונים לאהוב ביקום. אפשר שמי מכם ראה את הניצוצות הניתזים. כמו באותה פעם שחזרתי והנימפה שלי היתה בזרועות אחר. כששאלתי בתמיהה: "אם תרצה שאבוא אני אליה?" ענתה לי: "לא כדאי שתבוא אני לא אהיה לבד".
הו, כמה כאבו המילים שלה. אמרתי לה אז: "אני לא מוותר עליך. יש לי מה לתת לך. ואת שיש לי אני רוצה לחלוק איתך."
בשבעה מרובעים דיפנתי את הבועה שנסדקה לנו, כשכל אחד מהם נדבך על גבי קודמו. ובאחרון שבהם אמרתי:

ארורים

שבעה לילות וימים
ביכיתי את אהבתי שאבדה
אהבה כמוה לא היתה לי
ולעולם שוב לא תהיה

ארור האיש שברגל גסה
נכנס אל קודש הקודשים
שהיה בינינו.
ארורה האישה שפתחה לו שער.

מוכן הייתי באותה העת להניח הכל מאחורי גבי. את כל הקסם, את כל היופי, את כל האהבה.
אך בעודי מארר פרשתי זרועותי אליה, קראתי לה אלי וצללתי אל חיבוקה, אל אהבתה. לראשונה בחיי, ואולי גם בפעם האחרונה נתתי לאהבתה להכנס.

אין מעוף מושלם מזה שהיה לנו.
ועתה משתם, אני אוסף את צרורי הדל ויוצא שוב לשוטט בעולם.

את הצעד הראשון עשיתי אל עבר הפשפש הירוק בבית המכשפות. הצעד האחרון בסיפור הזה מוציא אותי החוצה מן הבועה שהתנפצה.

ומי ידע מה יהיה הצעד הבא?

קיץ אחד, שנים רבות אחר כך, התרצתה לי. בבריכת טורקיז בבטן ההר היא השעינה את גופה אל שלי.
שנים רבות ערגתי אליה. עוד מהימים שהיתה נימפה צעירה. בת 16, לא יותר. כולה היתה כעין הדבש. שיערה השרוף בשמש, כתפיה הצרובות במלח הים, שדיה, ירכיה. כל כולה נוטפת דבש היתה היא. ואני, נפשי יצאה אליה. אך היא לא שמה לב. פשוט לא ידעה מה התחולל בליבו של הגבר הזה הצעיר שהביט בה בעיניים כלות כשהיא צוחקת אל כל האחרים. כן, גם אלי חשפה שיניה הלבנות בחיוך מפעם לפעם. אבל הלב ידע שהיא לא שלי. ובייאושי הוספתי: "ולעולם לא תהיה".
אבל היו נא סבלניים עימי. באותם ימים לא ידעתי דבר על עולם הכישוף. כל כולי הייתי בעולם הזה. עולם ההבל והשקרים.

שכן עד כמה שישמע הדבר מוזר ומופרך. דווקא עולם הקסם. העולם שלכאורה כולו אחיזת עיניים ורמיה. דווקא העולם הזה חייב שיתבסס על אמת עמוקה ומדוייקת.
למה הדבר דומה? שאם תנסה לבנות בית שראשו בעננים, אם לא תייסד אותו על יסודות מוצקים הנטועים היטב בסלע החיים, לא יעמוד הבניין הזה. הוא עתיד להתמוטט במשב רוח קל כמו ענן שהרוח הודפת מלפניה.
אך עולם הקסמים לא יכול להרשות לעצמו להיות נידף ברוח ולכן הוא חייב להיות מבוסס על אמת מוצקה.

אותה נימפה קסומה מכל מקום, נעלמה מעיני עם השנים. אני עשיתי את דרכי שלי בעולם והיא את דרכה. ורק איזה זמן לפני אותו קיץ ראיתיה שוב לפתע. כמו לא עברו עשרים וחמש שנה או יותר מאז צחקה לחופו של ים תל אביב. אותו שיער, אותו חיוך, אותה אישה.

רק שעכשיו היתה מכשפה.

לרגע לא זיהיתי אותה ורגע אחר כך ראיתי את הנימפה ההיא שנפשי יצאה אליה. היא עשתה בקסמיה להראות לי כמו תמונה על תמונה את הנימפה המקסימה החבויה בגוף המכשפה שלה. לא יכולתי עוד להבחין מי היא העומדת מולי. ראשה שעון בהתפנקות על כתפו של אחר. כאילו לא עברו כל השנים האלו.
אבל הדברים טיבם שהם מתרחשים בדיוק כפי שהיו צריכים להתרחש. בזמן, במקום ובאופן שנקבע להם שיתרחשו. ולכן החלו הקורים להיטוות ברשת שסופה שתמשוך אותה להתרצות לי במערת הטורקיז שבבטן ההר.

לאחר שפתחתי את אותו מרתף שדים, אחרי שעשיתי כל מה שלימדה אותי המכשפה שלי בטרם נעלמה, נהייתי גם אני לקוסם. למדתי לגעת בשורש החיים. התענגתי שוב ושוב על החידוש הזה. על הכוח המופלא שנפתח לי לגעת בנשמה שלי וממנה לגעת בנשמות כל מי שרציתי לגעת בה.

כך נהייתי לדום. כמו מנפח זכוכית, צורב ומעצב את הנשמות שניתנו בידי נוגע בהן נגיעה של רגע ומרפה מהן לרחף בעולם. אלו היו ימים של אושר טהור. מחול חדווה בלתי נדלית. כמו פרפר ריפרפתי בכנפי, מחליף את צבען מזהב ועד אינדיגו.
אומרים שהתרגול מביא שלמות. וכך תירגלתי את קסמיי שוב ושוב, ליטשתי אותם לכלל שלמות.
כשבאה הנימפה בגוף המכשפה ידעתי שהיא שלי עוד בטרם התחלתי לטוות את הקורים.

כבר התנסיתי במפגש עם מי שהכרתי בנעוריה. אלו הדברים שאמרה לי כששלחתי אותה לדרכה: "הופעת מולי כמו אל יווני, מופז באור השקיעה. חיוך שכל כולו טוב לב ואושר. היית בשבילי הקסם בהתגלמותו". היא לא ידעה דבר על עולם הקסמים. היא לא ידעה דבר על השעות והימים אותם הקדשתי ללימוד, אימון ותרגול. לבריאת עולמות מהבל. ושינויים כמו היו בועות סבון.
העולמות שבראתי היו מוצקים כפלדה. בועות סבון מוצקות כפלדה.
אחר כך הוסיפה, כמו מתנצלת: "אויש אני מדברת כמו נערה מאוהבת. אתה יכול לשמוע מהתיאור הזה כמה לא ראיתי את המציאות נכוחה".
בוודאי שלא ראתה את המציאות נכוחה, הלא אני הוא שעיוותתי אותה לרצוני.

העכביש, כשהוא רואה את היתוש נלכד ברשת, עט עליו לעטוף אותו בקורים. הקוסם אינו יכול לעשות כך, פן תתנפץ הבועה בטרם היתה מוצקה כפלדה.
וכך סבלני ושקט ראיתי את הנימפה בגוף המכשפה הולכת וקרבה אלי.

בריכת הטורקיז בלב ההר ידועה אך למעטים. מן הסתם היא אחד המקומות המדהימים ביופים על כדור הארץ הזה. למרות שכל גודלה לא עולה על מגרש כדורסל.
יותר מכל, המופלא בה הוא מימיה. שגוניהם כל גוני הכחול, בלא שום גוון משאר גוני התבל. שוו בנפשכם עולם הזוהר בכל גוני הכחול האפשריים. מתכלת בוהק ועד אינדיגו עמוק, על גבול הסגול.
לא פעם הייתי בבריכת הטורקיז שבבטן ההר. אך ראו זה פלא, היא הצליחה להראות לי מקום שלא היכרתי. הקשת. ישבנו לחופה של בריכת הטורקיז ורגלינו משתכשכות במים. מעלינו התנשאה קשת שחורה ענקית שכמו נתנה מסגרת לנוף הקסום ומיקדה את תשומת הלב אל ליבה של הבריכה, מקור האור והקסם שבה.

שם התרצתה לי. הניחה ראשה על כתפי וכרכה את זרועותי סביבה. כן. יכול היה שנתפשט מבגדינו ונתאחד כבר אז. יכולתי להרגיש את שדיה הכבדים נושמים אלי. את חום ביטנה. כמעט יכולתי לחוש למפרע את שארגיש כשאחדור אליה. זה יהיה לי רגע של שקט. רגע של ניצחון אמיתי. מסתבר שאת הכיבוש האמיתי אנחנו חוגגים בשקט. הצעקה ההיא, הישנה, נצעקת עמוק בלב. ומי שמתבונן בנו לא יראה אלא רגע אחד של שקט קסום.
בבריכת הטורקיז שבבטן ההר לא צעקתי את הצעקה שבלב. רק הרגשתי את כובד ראשה הנשען עלי. את שדיה, את בטנה ואת הנכונות שלה לבוא אלי.

אחר כך, בלילה הובילה אותי אל תוכה. פורשת את עצמה לקראתי ואני נפרש מולה מלא כל הרקיע. רק נקודה אחת איחדה בינינו. בין שמים לארץ. חום גופה הלח העוטף את שלי.
אי אפשר להקיף בעין את מלא כל גודלה. את ההרים וגאיות שהיתה לי. עיני היו בעיניה ובהן ראיתי את השנים כולן. לא היה בי כעס, כבר לא היתה בי ערגה. כל כולי הייתי איתה. כאן ועכשיו שהשתרעו מחופי תל אביב עד ים ברינג באלסקה. מאז שהיתה נימפה ועד אחרון הימים. חיבקתי אותה חזק והיא נעה תחתי. כמו מפל גועש, כשיער זהוב, היא היתה לי הים ואמא אדמה. ולרגע היתה בי צעקה.

מה אתה רוצה ילד לחשה על אזני לילה אחד. ואני מנהמת ליבי, בעיניים פקוחות אמרתי: "שמישהי תאהב אותי".
היא חיבקה אותי אליה, בלי מילים. בלי שאלות ובלי תשובה.
אבל לילה אחר, כשתינינו אהבים על הסיפון. מתחתינו ים כחול עמוק. מעלינו שמיים כחולים משובצים יהלומי כוכבים.
על כתפיה עטתה גלימה שכמוה כעין השמים בלילה. שדיה העגולים זוקרים פטמות קטנות למולי ירכיה משני צידי. אני על גבי מביט אל עיניה שכמוהן ככוכבים ברקיע. שיערה הבהיר נופל מאחורי גלימתה. חזיון תעתועים זימנה לי הנימפה בגוף המכשפה. לא ידעתי היכן מסתיימת גלימתה ואיפה מתחיל שאר העולם. איזה מן הזהרורים הן עיניה ואיזה הם הכוכבים. הייתי בעיני עצמי כבועל את כל שבעת הרקיעים.
הושטתי את ידי לאחוז בה, למצוא מי היא ומה העולם. אולם היא אחזה במרפקי קרבה את שדיה אל פני ואת זרועותי התיקה אל הסיפון. לבל אדע.
הספינה תחתינו היתה זזה עם כל הדיפת אגן שלי אל תוכה. המכשפה עם כל הדיפה היתה ממריאה, ואני איתה. מהדיפה להדיפה נכנס עמוק יותר ויותר אל תוכה.
הרגשתי איך גופי עוזב את הספינה ואני מסתחרר בגלימתה הכחולה המשובצת יהלומי כוכבים. לרגע אחד של אינסוף ניתזו מיליוני כוכבים אל השחור. ואז נותרנו רוחפים. חסרי משקל, חסרי ממשות, אחים לכוכבים חסרי שם.

שם לחשה אל אזני את החידה: "כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?" בעודי הופך בשאלה בראשי, לא שמתי לב איך המכשפה התפוגגה.
נותרתי לבד בין כוכבים ושאלתה, כמו חיוכו של חתול הצ'שייר בסיפורה של עליסה מסרבת להתפוגג.

כשתבוא האחת שתאהב אותך. האם תיתן לה להיכנס?

לאט לאט למדתי לשאת את בית המכשפות איתי, כמו ציור מקופל בכיס החולצה. אלא שהבית הזה שלא תואר והדר לו. השער הקטן המוביל אליו וגינת החרולים. כל הזמן היו מקופלים בי. וכשעלה הרצון או הצורך, פרשתי אותם למולי ואז יכולתי להכנס אל הבית. שתמיד היה נעים ומסביר פנים.

הגיע כבר חורף, הלילות הקרים הקדימו לרדת. הקור היה נושך בכפות רגלי והמכשפה שלי היתה לא פעם במקומות רחוקים.
בבקרים של שמש חורפית רכה הייתי פורש את בית המכשפות, נכנס בשער הקט, אך לא עובר את סיפו. שעות הייתי יושב להתבונן בגבעולי החרציות של האביב שעבר. איך הם מתמסרים ונכנעים לזמן. אחרי הגשמים כבר החלו לנבוט החרציות של האביב הבא. אבל אני עדיין מלטף את אלו שעברו.

אם למדתי מה הוא יופי, כאן למדתי אותו. מתבונן אל הגבעולים האפורים. שעמדו שם עטורים בזכרונות. לא היה דבר שיכול היה להעיד כי אלו הם שנשאו בגאון את הפרחים הצהובים. את העלים הירוקים כל כך. כלום. לבד מהזכרון.
והם נשאו את הזכרון הזה בגאווה גם כשקומתם שחה. בגאווה וללא כל יהירות, נכנעים לזמן החולף אך לא מוותרים על אף רגע שעבר. את כל זה יכולתי לראות כשהתבוננתי בהם, כשהקדשתי את הזמן ואת תשומת הלב. היא לימדה אותי להתבונן פנימה, לראות למלוא העומק ולמלוא הרוחב.

"כך גם אנחנו", לחשה לי חרש. אינני יודע מה גרם לה להתגשם מאחורי. בשמלה צהובה חיוורת שעליה הדפסי פרחים קטנים. עד היום שמורה עימי פיסת בד שגזרתי משמלתה הצהובה. לפעמים אני מנסה לחשוב כמה אלפי פרחים היו על הבד הצהוב הרך הזה. אבל כשריחה הרענן עלה ואפף אותי, לא ידעתי שכך אעשה אחרי שהיא תמשיך בדרכה. ידעתי שהיא תמשיך יום אחד, אבל התייחסתי, ביהירותי ליום הזה כאילו אף פעם לא יגיע.

אני מתגעגע לחיבוק שלה. אני מתגעגע אליה. כמה אהבתי את היד הבטוחה שלה. היד העדינה שידעה להוביל אותי כאילו אני מוביל אותה.
לפעמים אני רוצה להתקשר אליה, שתחזור. אני יודע, הגבעולים האפורים לימדו אותי, שהיא לא יכולה לחזור. היא יכולה רק להישאר איפה שהיא.
אני יכול ללכת לשם, אליה. אבל היא לא יכולה לבוא אלי.

פתאום רציתי לחבק את הגבעולים. רציתי לחבק את העולם, להאחז במשהו.
מצליל קולה כשאמרה "כך גם אנחנו" עלה בי הזיכרון של הילד שהייתי, מבקש מאמא שתרשה לי לגדל כלב. "אני רוצה שיהיה מישהו בעולם שיאהב אותי". כך אמרתי לה. היום אני יודע למה לא יכלה אימי להרשות לי לגדל כלב. היום זה כבר לא משנה. אני נושא איתי את הקריאה: "שמישהו בעולם יאהב אותי". קריאה נושנה שמעולם לא נענתה.

היא הקשיבה למחשבות בראשי. לא נדחפת. לא מפריעה להן לזרום כמו שוחה בנהר כך היתה היא בזרם מחשבותי.
"אם אתה לא אוהב את עצמך, למה שמישהו אחר יאהב אותך?", שאלה אותי כשהגיעה לאי קטן בזרם המחשבות שלי.
היא לא התכוונה שאענה לה. לא במילים.
ואני, לא עלה בדעתי לומר לה שגור הכלבים ההוא אהב אותי בין כך ובין כך. ידעתי עד כמה היא צודקת.

באותו בוקר הגישה לי המכשפה את אהבתה. לא את גופה, לא את תשוקתה. את אהבתה היא הגישה לי. אבל אני הייתי צעיר מדי לקבל. יהיר מדי עדיין. והיא זזה אחורה. סבלנית ואוהבת. מוותרת ומחכה לי שאגדל.

בעוד אני כותב את הדברים האלו, אני מרגיש כמו במבוך מראות, כשדמותי מאז משתקפת בדמותי מכאן ושתיהן בדמותה של המכשפה ונפרדות ממנה. מראות מתעתעות בנו לפעמים. עד שאי אפשר לנו להבין מה היה ומה יהיה. מה עבר ומה עוד לא...

כשהתפוגגה השאירה לי המכשפה מתנה. את מפת הדרך אל האושר:


על מרתף השדים שהוא המחסום בפני האושר שלנו

האבן הזו שבמרכז בית החזה, זו שלוחצת ולא נותנת לנשום, סוגרת על "מרתף השדים" הפרטי שלנו. על כל אותם דברים שלא היינו רוצים להודות בהם, אפילו לא בפני עצמנו. אבל האושר מותנה בקבלתנו את עצמנו על כל מה שאנחנו, כולל אותם דברים שלא היינו רוצים ואולי מתביישים להודות בהם. ולפעמים קברנו אותם כל כך עמוק שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם שם.

הדרך לאושר מכל מקום עוברת דרך המסת האבן הזו בדמעות. פתיחת המרתף הארור והוצאת כל אותם דברים שלא היינו רוצים להודות בהם אל האור. הקטע הזה של להרשות לעצמנו לבכות, לפעמים קשה מאד. בייחוד לגברים. ואחריו צריך לאגור אומץ כדי "להסתכל בעיניים" לכל אותם דברים שלא נעים להודות בהם. כל אותם דברים שמרחיקים אותנו מהדימוי שהיינו רוצים שיהיה לנו.

תנאי מוקדם לאושר הוא הקבלה שלנו את עצמנו "כמו שאנחנו". על כל המגרעות, הכאבים והכעסים שאנחנו סוחבים איתנו מאז ילדותנו.
צריך המון אומץ כדי להיות מסוגלים להשתחרר מעכבות והתניות ששוקעו בנו ולהביט בדברים "בעיניים חדשות". עם יכולת לקבל את הראיה החדשה של דברים שנדמה היה לנו שאנחנו יודעים עליהם הכל.
דברים שכבר "עברנו אותם", שהם "מאחורינו".

הידיעה מה המקור לעצב שבי עוזרת לי להכיר את העצב ולהשתחרר ממנו, לקבל את הדברים ולהשלים איתם.

לכל אחד יש את הכאבים שלו, שעל דרך ההשאלה אני קוראת להם "השדים שבמרתף" . אותם שדים, כשמוציאים אותם לאור, מאבדים מכוחם.
כאשר אנחנו מפסיקים להשקיע אנרגיה רבה כל כך במנגנוני הדחקה והכחשה. אנחנו יכולים להתפנות לראות את אור השמש, את העולם ללא מחיצות.
לגעת בו, לחיות את החיים מכלי ראשון, ולא מאחורי חומות.

אתה מתחבא מאחורי חומה שמסתירה אותך, כפי שאתה ללא כחל וסרק. על החומה הזו ציירת איזו דמות שעל פיה אתה רוצה שהעולם יראה אותך.
אפשר אולי לקרוא לזה ה"מסיכה" שמאחוריה אתה מסתתר.
הצרה היא שהמנגנון הזה פועל לשני הכיוונים. הוא מגן עליך מפני החיצים שהסביבה עלולה לשלוח בך ולהכאיב.
אבל הוא מסתיר ממך את הטוב שהעולם מציע.

מי שיש לו את האומץ להתייצב חשוף, עירום ועריה מול העולם. כאומר: הנה, זה אני. אף כי אינני מושלם. כשתעיז להודות באי המושלמות שלך, ולא תנסה להסתיר אותה, אז תוכל לגעת בשורש החיים.
אני יודעת עד כמה הימים הראשונים שלאחר צאתנו מאחורי המסיכה, חומת המגן, מפחידים.
בפעם הראשונה שהעזתי לעשות את זה הרגשתי כאותו חילזון חסר כונכיה שכל רגל חסרת זהירות יכולה למעוך אותי לכלל עיסה דביקה ומגעילה.
אבל הזמן ילמד אותך שאתה הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך עכשיו.
כשתפרוק מעל כתפיך את שריון המגן, תחוש שחרור וקלות, כאילו עוד רגע ותוכל לפרוש כנפיים ולעוף. ולשמיים היה צבע נקי וטהור, האור היה יותר בהיר.

אחרי שיוצאים מהמרתף העולם נראה פתאום הרבה יותר בהיר, והדרך אל האושר יותר ברורה.

בהצלחה!

מכאן והלאה היה עלי לצעוד בדרך בעצמי. היא השאירה אותי עם המשימה ללמוד לגעת בשורש החיים.

מוזר איך לצביה יש תפקיד כזה. לפעמים נדמה לי שהיא דמות מאד משמעותית בסיפור הזה. אולי היא באה להחליף את אמא שלא היתה לי? היא באה מרצונה לתת לי מקום רך, נעים ובטוח להניח את ראשי.
"כל לילה כשאתה הולך לישון", כך יעצה לי המכשפה, "חבק את עצמך בשתי ידיים ואמור: 'אני אוהב אותך דום פריניון. אני תמיד אהיה חבר שלך. עלי אתה יכול לסמוך'". זו היתה עצה? זו היתה הוראה.
אני ניסיתי למלא אחריה.
היום אני יודע שזו היתה אחת העצות הטובות שקיבלתי מעודי. (אם יש אי מי מהקוראים שרוצה לגדל כנפיים ולעוף... כדאי לו לנסות את המתכון הזה. לשלב ידיים מעל החזה בחיבוק של ממש ולומר לעצמך כמה את/ה אוהב את עצמך.)

בפעם הראשונה כשעשיתי כמצוותה מצאתי את עצמי בוכה. ועוד הרבה פעמים אחר כך בכיתי. והיא היתה שם, לפעמים אוחזת בידי ולפעמים מלטפת את ראשי. וכשהיו נגמרות לי הדמעות היתה המכשפה שלי מזמנת חרש את הצביה שתהיה לי לכר ותשמור על שנתי.

האמת היא שאני לא בטוח אם זו היתה צביה או איילה. אבל המכשפה אמרה שזו צביה, אז גם אם זו היתה איילה... היו לה עיניים שחורות עגולות וגדולות עד שלא נשאר כמעט מקום לשום דבר אחר בפניה. אף ישר שנחיריו מעוגלים ופה קטנטן ואדום. והיו לה כמובן זוג קרניים ישרות שיצאו שחורות מעל מצחה ורק קצהן המחודד מתעגל קלות.
פרוותה היתה חומה אדמונית ובטנה הגדולה היתה לבנה ורכה. לפעמים היתה נשימתה מערסלת אותי אל שנתי. לא חלמתי דבר באותה תקופת אימונים. לילה לילה היתה באה הצביה לשמור את שנתי. מן הסתם אספה הצביה את חלומותי והביאה אותם אל המכשפה שידעה את כל מה שעבר עלי בלילה בשנתי.

בבוקרו של אחד הימים יצאתי אל גינת ביתן של המכשפות.
אם לכבודי ואם סתם כך מתוך שעשוע הן צבעו את השמיים בזהוב ושטפו את העולם באור רך שהגיע מכל כיוון.
אני מניח שמישהי מהן השתעשעה באותו בוקר בצבעים בהירים, עליזים ומלאי חיים. כשאני חושב על זה היום, אני חושב: "איזה מזל היה לי שהיא קמה במצב רוח טוב באותו בוקר. לא הייתי רוצה לקום לעולם שהן צבעו אותו בצבעים קודרים. אם הן יכולות לצבוע כך את העולם בזהב, כמה הרבה יותר קל יהיה להן לצבוע אותו בשחור... "
מפתיע ככל שהדבר ישמע, מעולם לא פגשתי מכשפה שבחרה בצבעים כהים לצבוע את עולמה. גם כשמצב רוחן פחות מנפלא, הן יודעות שזה מצב זמני ומחכות בסבלנות סטואית עד שיתחלף.
מכשפה אחת פעם הסבירה לי שבמקום להתנגד למצבי הרוח האפלים, עדיף דווקא לשקוע בהם. "דמה את הדבר לשליית פנינים", היא אמרה לי, "גם דולי הפנינים צוללים עמוק אל תוך הים האפל ומוציאים משם את הדברים היפים ביותר שיש לנו בעולם הזה".
עם הזמן למדתי עד כמה צדקה המכשפה בדבריה. גם אני, חלק מהדברים היותר יפים שלי מצאתי דווקא באותן צלילות אל מצב הרוח האפל והקודר שבי.

מדהימה היתה השפעתו של האור הזהוב על צבעם של עלי התות. פתאום יכולתי להבין את אהבתם של תוואי המשי לעלי תות. העלים כמו דיברו אלי, הם היו ירוקים ומלאי חיות, ופעלו על הראיה שלי כמו מטלית רכה על משקפיים.
העולם נראה בהיר יותר... אחר... הכרתי את המקום. ידעתי בדיוק איפה אני, שיגרת יום רגילה.
רגילה אבל אחרת.
אולי כמו מי שחזר הביתה אחרי מסע ארוך, והדברים המוכרים פתאום נראים לו חדשים?

ישבתי בכיסא הנדנדה שתחת עץ התות. קצות אצבעותיה לחשו לי: "בוא" כשננעצו בערפי ובכתפי, מושכות את ראשי אל בין שדיה. מאיפה היה לחריץ הרך והאפל הזה ריח של שדות שלף פתוחים? נשגב מבינתי. אבל שאבתי את ריחה אל תוכי. מתמלא אושר. אושר נקי. וטהור. אושר ללא שום סיבה. לו שאלת אותי באותו רגע על מה ולמה אני מאושר, מן הסתם לא הייתי יודע לענות. אבל אני יודע שהייתי מאושר. מאושר לחלוטין. מלא באושר.

שששש.. הס ושתוק. לחשו לי שפתיה כשריפרפו על מצחי בדרך אל שפתי שלי. לפתע נהיה ראשי קל כמו בועה ביום קיץ כשהתרומם אל שפתיה שהגישה לי. כנראה שזו היתה הדרך שלה לשאוב אותי אל העולם הקסום שלה. הרגשתי איך לשונה המסתובבת בפי פועלת על מוחי כמו סחבה רטובה על לוח הכיתה.
אינני יודע אם היא פעלה במודע, או היה זה מעצם נוכחותה סביבי בכל רגע, אבל אם כך ואם כך, היא לרגע לא הפסיקה ללמד.
"היום נלמד לשתוק." הורו עיניה הירוקות. הן היו קרובות אלי כל כך שלא יכולתי למקד את מבטי בהן. נצצו בהן זהרורים שלא הכרתי. ונשיקתה הכובשת בעיניה... איזו הבעה לעזאזל היתה בעיניה? לא אוכל להגיד. גם עכשיו אני יכול לראות את העיניים הירוק שקדיות שיש בהן זהרורים של חום דבשי, אבל לצערי עוד לא חיברו את המילים שמתארות את הבעתן האוהבת.
היום נלמד לשתוק, אמרה נשיקתה שעצמה את עיני במבט. שפתיה שאבו את פנים מוחי ושלחו אותו לעולם אחר, כופות את השתיקה על מוחי פנימה. שתיקה מלאה ושלווה.

על שמיכה שרק בקושי הצליחה לבלום את הקוצים מתחתיה שכבנו עירומים כמו אדם וחוה בטרם הנחש. לא ידענו כל בושה, לא היה אדם זולתנו ביקום. אצבעותי בחנו את פטמותיה כאילו זו הפעם הראשונה שראיתי אותן.
כשאני נהנה מחיותה הרכה של הפטמה שנחה על חזי בחנתי אותה, ורודת העטרה כאותם ניצני וורדים שגדלו פרא סביב הפרדס של ילדותי. אלא שההבדל היחידי הוא הכפתור המתוק שהיה כאן במקום אבקנים.

היא השעינה את ראשה על ידה והתבוננה בי בסקרנות. רגלה מקופלת על ירכי, כמעט מסתירה את אברי. לרגע המראתי לצלם את התמונה מגבוה וכמעט רציתי לבקש ממנה שתסתיר את חלצי כדי שהתמונה תוכל להיות מוצגת בכל סלון.
ידי האחת בחשה בשערותיה בעוד השניה מלטפת את עכוזה ומושכת אותה אלי. חשתי את חמימות ערוותה על ירכי.

עוד קודם לכן. מתוך החלום והריק שכפתה על מוחי היינו הכי קרובים שאפשר. היא דהרה מעלי כנגד השמים והיתה היפה בבנות חווה כששערה צובע בזהב את השמים, או שהשמים צבעו את שערה בזהב?
גם בדהרתה במעלה השביל הפרטי שלה אל עצמה כשעיניה עצומות כמו בתפילה קדושה וגופה מקושת ומתוח לגעת בי עד תום, לא שכחה אותי מאחור. ותפילתה נענתה בי בקריאה אדירה שכמעט הבהילה את העורבים שעל צמרות הברוש.

עכשיו היינו שנינו נינוחים. עכשיו היינו רק שנינו, יחד. לא שום טקס או תפילה שהיינו חייבים לאלוהי התאווה, או לכל אלוה אחר ביקום.
היא, אני ועולם הכשפים.

"הבט", היא הגישה לי פרח לנטנה, העשוי מריבוא פרחים קטנים בצבעי אדום, צהוב וורוד וכל הגוונים שביניהם, "מה זה?" שאלה אותי. ואני בשיא הטבעיות עניתי לה: "פרח".
היא התבוננה בריכוז בפרח כמו בודקת את תשובתי אל מול מראה עיניה ואז אמרה: "אתה צודק. הפרח הזה לא יתאים לנו. הנה מה זה?" שאלה אותי כשהיא מושיטה אלי עלה שקטפה מאותו השיח.
היתה לשיח הזה משמעות מיוחדת עבורנו, את ריחו של השיח הזה נתתי לה מתנה פעם. אבל כשהגישה לי את העלה היא רק שאלה: "מה זה?"
ואני בצייתנות עניתי: "עלה".

"עכשיו תביט" היא אמרה לי, פניה חלקות מכל קמט, היה איזה נוגה קסום שעלה מפניה. העור שלה קרן כאילו לא היתה אלא מקור אור, אולי היא היתה המאור הקטן לממשלת הלילה שלי?
שיערה שנפרע על מצחה ועיניה שזהרו ברכות אוהבת אמרו לי: "תשכח שזה עלה, שכח כל מה שאתה יודע... ועכשיו התבונן." היה בה ציווי רך, ואני שמחתי לנסות לעשות כדבריה.
"עלה ירוק", אמרתי בתסכול, "מה שאני רואה זה עלה ירוק".
קרני השמש הלכו והאדימו, מתלכסנות ממערב וכבר לא היה באוויר חומו המחניק של היום.

"התבונן", היא ליטפה אותי במבטה, "נקה את הראש ממילים וממושגים והתבונן" ובעוד אני מוריד את עיני על העלה שבידי היו שפתי באזני ובצווארי: "אל תקרא לו עלה. אל תקרא לו ירוק נקה את ראשך ממילים..." שפתיה פעלו עלי כמו שפעלה לשונה אי אז בבוקר. מוחי התרחב אל מעבר לגולגלתי והיה אפור וריק ממילים. ואז התחלתי לראות את העולם שלה, את עולם הקסמים.
ראייתי נהיתה מחודדת ובהירה. יכולתי להבחין בפרטים שמעולם לא ידעתי שהם שם. ראיתי את התולעת שכרסמה שן אחת מקצה העלה המשונן.
"שששש, רק לשתוק ולהתבונן", לחשה לי לחייה כשנגעה בשלי. שמרתי את עיני נקיות ובתולות, כאילו לא ראיתי דבר מעולם. וככל שהעמקתי להתבונן ראיתי עוד ועוד דברים... את האבק שנח על העלה, את משחק האור על סיביו... את העולם המופלא שמחוץ לממלכת המילים.
דמעות של אושר מילאו את עיני ואני הנחתי את העלה בזהירות הצידה וחיבקתי אותה. חיבקתי אותה כמו ילד הנאחז באימו וכגבר הנושא לו אישה.

הסיפור שאני מספר הוא אמת לאמיתה. אלא שמפאת המרחב בו התרחשו הדברים שומה עלי לבקש כי תהיו סבלניים בקריאתכם, אני אנסה לתאר את הדברים בצורה הפשוטה והברורה ביותר שאפשר.




בדרכים שרק אני יודע היכן הן עוברות הגעתי אל השער הקטן שמעליו לא תלוי כל שלט. אבל ידעתי שזה השער אל בית המכשפות.
שנים רבות, כמניין שנותי כמעט, נצרתי את המפה לכאן כשומר אוצר כמוס. לא ידעתי מה באמת מחכה לי מאחורי השער הזה. היתה בו הבטחה לקסם.

בעזרתו של וולט דיסני, שהיה (ועודו) מבכירי הקוסמים, המכשפים וזורעי האשליות. למדו בני האדם כי הקסם הוא דבר מופלא המתרחש לפתע פתאום.
- קסם האהבה.
בחכמתו הזדונית לימד הקוסם את צופיו איך לפתע פתאום, לכשתופיע הנסיכה, הם יאהבו אותה ויחיו איתה באושר ועושר עד עצם היום הזה. מאחז העיניים הדגול הזה לימד את האווילים לחכות בפה פעור לקסם שישרה עליהם.

הנבזה מעולם לא סיפר להם כמה עבודת הכנה נדרשת לביצוע הקסם הזה, כמה אומץ והקרבה, עד שאפשר באמת להטיל את הקסם הזה. וזה היה אחד הקסמים היותר פשוטים בארסנל.
זאת ועוד, כשהגיעו הדברים לכשפים, כל הקוסמים הגדולים לא היו אלא עפר לרגליהן של הקטנות במכשפות. שיכולות היו בניד עפעף להסיט את גרמי השמים ממקומם, אם רק רצו בכך. הטובות שבהן ידעו לארוג בקוריהן עולמות בדויים טוויים מקורי מחלומות בלבד.

כל השנים ידעתי, ואולי זו הייתה קריאה כמוסה ששתלו המכשפות בדמי, שאבוא לפני השער הזה.
ידעתי או האמנתי שאני יודע, שדרכי תוביל אותי אל השער הזה ואימנתי את עצמי, ביודעין ושלא ביודעין לרגע בו אתייצב פנים אל פנים לפגוש את המכשפה שלי.

כשהמחשבות בראשי רצות יותר מהר משיכולתי לתפוס, דחפתי את הפשפש הירוק ועברתי את השביל הסדוק מאבני גיר שהונחו זו ליד זו. משני צידיו של השביל היה הדשא מצהיב ובעומק ה"גינה" עמדו צמחי חרציות יבשים, כגדמים חומים של אושר שנכזב. לו ידעתי אז, את שאני יודע היום, הייתי עוצר להתפעל מיופים של הפרחים הנבולים. אבל אני אצה לי דרכי אל דלת העץ החומה וכמעט לא ראיתי אותם שם.

מוזר, כמה פרטים חסרים לי מהזכרון. כאילו לא התרחשו. אני זוכר את דלת העץ, זוכר את סיקוסי העץ בתחתיתה... לא זוכר אם הקשתי בדלת, או צלצלתי בפעמון, פתחתי בעצמי או שמישהו פתח לי? איך הגעתי פתאום לחדר הגדול שתקרה מקומרת נמתחה מעליו?

לא שחור, אלא כחול עמוק, עמוק מאד, היה הצבע השליט בחדר. וילונות כהים נפרשו על הקירות, אך הם היו מפולשים, ללא כל כוונה להסתיר את שמאחריהם.
המכשפה שלי ישבה שם כשנוכחותה שולטת על החדר כולו, כאילו היא גדולה עשרות מונים מגדלה הממשי.

היא ישבה בכורסא שצבעה היה חידה בעיני. היא היתה אדומה, בזה אין לי ספק, אבל באותה המידה היא היתה כחולה, בצבע הוילונות שעל הקירות.
הבטתי במבט חודר במכשפה שלי והרהור כפירה עבר בראשי: "היא נראית כמו זונה". לבושה שמלת קטיפה ארוכה אבל זו היתה קטיפה דקה ועדינה, לא מבין איך היא יכולה ללבוש קטיפה בשיא הקיץ, שמתי לב שהחדר היה קריר, כמעט קר. למרות אוגוסט הלוהט שבחוץ.
עיניה הירוקות זהרו כמו גחליליות בליל קיץ. נוכחות, בורקות ועם זה לחלוטין לא מאיימות. היא ישבה שם, כאילו לא מודעת לקיומי. או אולי מדוייק יותר, כאילו אני עוד אחד מהרהיטים בחדר. ידעתי בהרגשה שהיא מאפשרת לי לסקור אותה.

היישרתי מבט וסקרתי אותה מקודקוד ועד נעל. במבט ישיר וחסר נימוס. איך שהוא ידעתי שהיא כמו מרגישה את מבטי משוטט על גופה. ולא שלא איכפת לה, אלא שהיא מרשה לי ללטף אותה במבטי.
לאט לאט הצטרפו הפרטים שראיתי לדמות אחת. פנים עגולים משהו, עצמות לחיים בולטות, עור בהיר ושיער שחור. עיניים ירוקות. כתפיה צרה על כתף עגולה, קימורים עליונים של שדיים כבדים שרק רווח קטן ביניהם. ניסיתי לדמיין לעצמי את צורת פטמותיה שהלכו והזדקרו מבעד לאריג תחת ליטופו העדין של המבט.

איך שהוא הרגשתי את מבטה המחייך אלי. כשאני חושב על זה בדיעבד, הרי אי אפשר שהמבט שלי יתמקד בעיניה בשדיה בו בזמן. אבל באותו רגע זה מה שהיה ולא הרגשתי בשום דבר בלתי רגיל.
בתנועה אחת, כאילו היא נשאבת ממעמקי הכורסא לעמוד על השטיח שלפניה התרוממה המכשפה שלי ממקומה. נדמה לי שהיא אמרה משהו כמו: "אתה מפשיט אותי בעיניך" או אולי זה היה: "רוצה לראות עוד?" מכל מקום היא הצליבה את ידיה לפני גופה, באותו רגע כמו לא היו שם שדיה שנלחצו אחד אל השני, אצבעותיה החלו לאסוף את שולי שמלתה שחשפו את שוקיה, ברכיה וכשהחלו נחשפות ירכיה תהיתי מאיפה עולה קולו של הסקסופון הבכיין שהתנגן ברקע. ידעתי שאני מכיר את הנעימה ולא זכרתי מאיפה, אולי היא הייתה בליל כל הנעימות הסנטימנטליות שהכרתי? אולי עלה הסקסופון מגרונה של היפהפיה הנחשפת? חיוך מונה ליזה היה על שפתיה ובעיניה.

אני יכולתי רק לחוש בחיוך הזה כי עיני היו מרותקות אל ערוותה הנחשפת במקום בו התחברו ירכיה הלבנות. הרגשתי מחנק של קוצר נשימה והתפעמות של ילד בחזי. את הריגוש חשתי לא בחלצי בכלל אלא בראש ובחזה. נשימתי התקצרה ואם לא הייתי כמו עטוי מעיל עופרת מן הסתם הייתי שולח את ידי לחקור את מכמניה. אבל כוח חיוכה המקסים הצמית אותי למקומי ללא יכולת לזוז. אולי זו הסיבה שהתקשיתי לנשום? הסקסופון שייבב משפתיה, או מאיזה שהוא מקום אחר, צחק אלי עכשיו. הנעימה הייתה אותה נעימה בכיינית אלא שעתה היה בה צחוק פזיז וחסר אחריות... לא חסר אחריות, חסר משקל. היה לצחוק שניגן הסקסופון משקל סגולי גבוה, אך לא היה לו כל כובד משקל... אוף. אפילו חיוך שהיה שם אני לא מצליח לתאר כהלכה.

בעוד אני תוהה על נפלאות ערוותה של מכשפתי המקסימה ועל צחוקו של הסקסופון הבוכה, הגיעו שולי שמלתה הנאספת של המכשפה אל אצבעותיה הארוכות. בתנועה אחת הרימה את שמלתה מעל ראשה והניחה לה לצנוח לצידה. שדיה התנודדו לצדדים ברגע ששחררה אותם מסד זרועותיה המוצלבות ואני כמו השתחררתי יחד איתם.
כמוקסם התבוננתי עוד רגע אחד בפטמותיה הוורודות ואז השתחררתי, אולי תגידו עברתי למימד אחר? ידי עטפו את אחד משדיה מקרבות את פטמתה לשפתי. כתינוק בן יומו מצצתי את הפטמה שהוגשה לי. איפה הייתה היא כולה באותה עת אין לי מושג. היו שם רק אני, הפטמה ושד אחד שנח בידי. לא היה שם כלום מלבד אלו.

כשניתקתי ממנה לרגע, הזדקפתי ושפתי פגשו בשפתיה. ידי שצנחה אל אחוריה קרבה את גופה לכל אורכו אלי ורק אז עלו ידיה לחבק קלות את כתפי.
אין לי מושג איך נראו שפתיה. זאת אומרת, אני יודע בדיוק, היו לה שפתיים צרות. לא צרות מדי, היה לה פה מוארך ושפתיים שנראו כמו קשת קרב חזקה. מעולם לא ראיתי אותה חושפת שיניים בחיוכה. תמיד היה החיוך שלה יותר בעיניים מאשר בשפתיים. אבל עכשיו כשנפגשו שפתותינו, הרגשתי אותן רכות ועדינות, הרבה יותר משהיית מצפה משפתיים שנראות כפי שנראו שפתיה. לכן אין לי מושג איך באמת נראו שפתיה.

והיא דיברה אלי, לא במילים. שפתיה שלחו אלי מסרים. ברורים יותר ממילים. מסרים של נוחם, רוגע ורוך. ולשונה שפגשה את שלי הודיעה לי חד משמעית שהיא שלי. בדקתי את דבריה שוב ושוב בסובבי בלשוני את לשונה. האמירה היתה חד משמעית.

עוד עתיד אני ללמוד שהאמת שדיברה לשונה היתה נכונה לאותו רגע בלבד. ובכל אחד מהרגעים הבאים, מעתה ועד עולם. אהיה צריך לרכוש אותה מחדש.

שוב חסרה לי אינפורמאציה. איך הגעתי למיטה שבכלל לא ידעתי על קיומה בחדר? אני זוכר שאת הצעד הראשון עשיתי החוצה מנעלי ומבלי להרפות משפתיה נשרה מעלי החולצה. אני מתפתה תמיד לחשוב כאילו המכשפה עשתה בקסמיה, אבל אני יודע שהיא לא מטרידה עצמה בזוטות ממין אלו. את המכנסיים שחררתי מעלי כשכבר עמדנו לצנוח אל המזרן הרך.
ידי היו בכל גופה והיא, למרות שאני לא מצליח לזכור אותה זזה כמעט, עטפה את כולי בחום ובנעימות. כשחדרתי אליה היתה חמה לחה ומזמינה. רכה ונינוחה... הסקס איתה היה כמו שחיה במוס שוקולד. מתוק, רך ועדין ועם זאת בעל טעם מאד מובחן.

אני זוכר שלרגע יישרתי את מרפקי להתבונן בה בעוד חלצינו מחוברים ומהודקים אחד אל השני היה לה את אותו חיוך מונה ליזה, אלא שעכשיו נוסף לו ניצוץ פרחחי בזוויות העיניים ומשהו מחיוכו של החתול שזלל את השמנת. מגופה עלה אלי טעם האהבה. במיוחד אהבתי את רכותה כשסובבה אלי את גבה, לאחר שפרקנו את המטען שהכביד בתחתית הבטן. היא לחצה אלי את אחוריה הלבנים והרכים כמו מנסה להתחפר אל תוכי. בפעם הראשונה הרגשתי שגם לי יש מה לתת לה. שהיא רוצה אותי.

את קולה שמעתי לראשונה כששאלה אותי: "באת אלינו ללמוד את רזי השליטה?" לא מצאתי לנכון להגיב לה במילים. כבר הבנתי שהמילים כאן אין להן משקל מי יודע מה משמעותי. חיבקתי אותה אלי לאישור.
"אתה נשר" אמרה לי בהתפעלות כשהסתובבה אלי והשעינה את ראשה על כף ידה. שיערה שנראה עכשיו רך וזוהר בגון גרעיני החיטה נופל סביב פניה על צווארה וכמעט מסתיר את ידה התומכת. לרגע אפשר היה לחשוב שהיא נשענת על שערה. עיניה גדולות, ירוקות ושקדיות נעוצות בפני.

"אתה רק צריך להעיז לפרוש את כנפיך ולעוף", המשיכה ואמרה לי. ואני לא הבנתי מילה מדבריה. הבנתי את העברית, אבל המשמעות הנסתרת, אם הייתה כזו בדבריה, לא נקלטה לי כלל.

"על מה את מדברת?" שאלתי בתימהון.

"יש בך כוחות מופלאים (וכאן קראה בשמי המפורש בפעם הראשונה) כמה שהייתי רוצה להיות לידך כשתגלה אותם" היא המשיכה לדבר כאילו לא עצרתי את דבריה, כאילו אני לא דיברתי כלל.

זה לא היה סקס כל כך מדהים, חשבתי לעצמי, מנסה להבין מאיפה מגיע זרם התשבחות הזה שנחת על ראשי. היא חייכה אלי חיוך מבין ואוהב. נשקה רכות לשפתי ואמרה לי לילה טוב.

עצמתי את עיני ובעודי מחליק אל השינה יכולתי להרגיש כאילו צביה גדולה באה ושיכלה רגליים מאחורי ראשי עושה את בטנה הלבנה והרכה לי לכרית. כשהתעוררתי לא הייתה שם צביה, אבל יכולתי להשבע שעקבות פרסותיה היו על מיטתי.

זה סיפור קצר של סשן שבעיקרו היה מנטאלי, לא היה שם כאב ולא השפלה. הפעם זה היה כניעה, וויתור על גבולות וכמו תמיד, אהבה.



"את העיניים שלך", אני פוקד עליה, מבקש את מבטה אל עיני. היא מתפתלת מולי כשהיא מנסה לחמוק מעיני התובעות אותה אלי.

"שתי ידיים מאחורי הגב" אני אומר בקול מדוד. והיא יודעת למה אני מכוון.
גם אם במיאון בולט, היא זוקפת את ראשה ומשלבת את אצבעותיה מאחורי גבה כמו אוזקת את עצמה לרצוני. אך בה בעת היא מיישירה מבט מתריס אל עיני.
לרגע אני מביט בה ומתענג על היופי של הכניעה והמרדנות המשולבים בה זה בזה. אפילו לא חושב על הדברים באופן מילולי, רק חווה את מראה.
בשתי ידי אני אוחז בראשה, מעביר באהבה את אצבעותי בשערה ומסיט את השיער מעל פניה.

גווה זקוף למלוא ארכו. מישבנה ועד קדקדה. אני אוחז בראשה בחזקה, אך אינני צריך להזיזו כלל. היא מכוונת ישר אלי, עיניה בעיני. מבלי להתיק את קשר העין, אני מסיר את ידי מעל ראשה. אני יודע שהיא רואה את ידי המתרוממת לאט לסטור לה. רואה את עיניה מצטמצמות, כמו לפגוש את הכאב והעלבון. רואה את הדמעות העולות בהן כשהיד פוגעת בלחיה הרכה.
"אם רק היא היתה יודעת כמה אני אוהב אותה" חולפת המחשבה בראשי. אני יודע שהיא יודעת.

אני קם ממקומי ופוקד עליה "קומי". רואה איך הקשיות שהחזיקה את גווה כל כך זקוף מתפוגגת והיא כמו נמסה ארצה לפני שהיא מתרוממת ונעמדת מולי. אוסף אותה אלי, אל חיבוקי. משעין את ראשה על חזי. ידי העוטפות מרגישות את רעדות גופה המתייפח אל המסתור אשר נתתי לה.

"את שלי" אני מבטיח לה אל תוך שפעת שיערה שעל חזי.
"זוכרת, ביקשת שלא אוותר עליך", אני שואל חרש, ויותר משאני שומע אני מרגיש אותה עונה לי "כן".
"עכשיו אני חוזר אליך, עם אותה הבקשה", אני אומר לה, "אל תוותרי על עצמך".

אל תוותרי על עצמך...

את הסיפור הזה כתבתי לתחרות סיפורים באחד האתרים. ע"מ להבטיח שאי אפשר יהיה לזהות את הכותב בחרתי לכתוב סיפור פמדום. אבל מכיוון שאני מי שאני, די בקלות אפשר לזהות את טביעת אצבעותי גם בסיפור הזה.
בשבילי, BDsM כשהוא נכון, הוא ביטוי עמוק של אהבה ורגש.



יותר מכל היה קשור בשערותיה של מלכתו. לפעמים בשנתה היה כורך קווצה משערה האדמוני, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת. קשור בקשר בל ינתק אל מלכתו. הוא לא העז מעולם לקרוא לה בשמה. עבורו היא היתה המלכה.

כשמלכתו לא לצידו אפשר היה לראות בו גבר צעיר בעל גוף נערי וחלק ומבט עמוק בעיני התכלת שלו.
מה ששבה לראשונה את ליבה של המלכה היה המבט הזה בעיניו. מבט שהיתה בו כמיהה לאהבה והבטחה כל כך עמוקה.
היא היתה ידועה כמלכה קשה ואכזרית. אהבה להדגיש את כוחה, לא כוח פיזי, גופה היה תמיר ודק. שיערה שגונו כגון נחושת עמוק גרם לעור פניה להיראות בהיר משהיה באמת. עורה היה כשיש, חלק למגע וכמעט שקוף, שאפשר היה לראות את הורידים שהזינו אותו. שפתיה עבות, עיניה שחורות ורושפות יורות מבטים חדים שהיו מצמיתים את מי שהיו ננעצים בו.

עדיין זוכר הוא את הפעם הראשונה שמבטה החד ננעץ בו. לא יכול היה לראות דבר בעולם. עיניו מרותקות לשלה וכל ישותו בליבו, המתהפך ומכרכר בחזהו. צל צילו של חיוך אדנותי קימר את שפתיה, רק אז יכול היה לראות לרגע קט את הילת הנחושת העוטרת את ראשה בטרם השפיל את עיניו אל רגליה בכניעה. המבט והחיוך גרמו לברכיו לכרוע. הוא לא היה אדון למעשיו. כל כולו היה שלה מהרגע שנפגשו עיניהם. הוא ירד על ברכיו, מתאווה לנשק לרגליה בסנדל האחוז ברצועות דקות שנרכסו יחד.
אבל כשם שלא היה זה הוא שבחר לכרוע לרגליה, כך היה זה כוחה הטמיר שעצר בעדו מלהשתטח אליה כליל. כך עמד על ברכיו מולה כל עולמו הסתיים במקום שבה החלה אימרת שמלתה. הזמן עמד מלכת, המוסיקה עצרה. לא היה דבר בעולם כולו, לבד מכף רגלה בסנדל ועל אחת מאצבעותיה טבעת בצורת דולפין. את זה ראה היטב, אך לא ראה דבר מעבר לכך.

כשנגעה ידה בשערו ידע. ליבו ידע שהגיע הביתה. אצבעותיה חלפו ברכות על קרקפתו וליבו רחב מאושר.
מי שהיה עד לפגישה הזו יכול היה לראות מלכה המלטפת בחוסר תשומת לב ראשו של עבד כורע.
איש לא יכול היה לראות או לשמוע את כל שעבר שם בלבבות באותה נגיעה כמו אגבית.
לא. לא היה שום אגב באותה נגיעה. זו היתה הבטחה והתחייבות מהעמוקות שיכולות להתקיים. זו היתה הבטחת אדנות. שניהם ידעו את זה.
היא ידעה את כובד התשוקה שבו לתת את כל כולו לשרתה. ידעה את האחריות שנטלה על עצמה לדאוג לו כמו היה כלבלב בן בלי בית. היא שנאה את לדמות עבדים כאילו היו כלבלבים. אבל זה, בלי רצונה, נדמה היה ככלבלב עזוב שמצא לו גבירה והוא נכון להתכרבל בחיקה.

מאז אותו ערב היה הוא שלה. לא הרבה דובר. לא טקסים חגיגיים של ענידת קולרים והענקת בעלות. הוא פשוט הלך אחרי מלכתו והיא קיבלה אותו לשרתה.
הוא היה משרת נאמן וכל רצונו היה להיות בשבילה. היא לא היתה צריכה להכביר מילים. כמו מאליו ידע את רצונה ונחפז, שש למלא אחריו.
חייהם זרמו לשגרה נעימה. לעיתים היתה מצליפה בו להנאתה אולם בדרך כלל היה מעורר בה יצרים אחרים. שגרמו לה לרצות לגונן עליו וללטף אותו.
בכניעותו המוחלטת נגע בה במקומות שלא העזה לזכור עוד שיש בה.
הוא לא ידע את כל שעובר בנפשה, את השינוי שנוכחותו גרמה בה. הוא הרגיש רק את כוחה כמו עוטף אותו בשמיכת מגן עבה ודי היה לו בכך. אסיר תודה היה לה על כל התייחסות שהתייחסה אליו. הוא קיבל את הצלפותיה ואת ליטופיה באותה חדווה מתמסרת אחת היה לו אם הכאיבה או ליטפה, ובלבד שהרגיש כי הצליח לרצות אותה. מדי פעם בשנתה, היה כורך קווצה משערה האדמוני, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת. קשור בקשר בל ינתק אל מלכתו.
טוב היה לו בכך.

לעולם לא נדע מה הביא אותה להחלטה למכור אותו. אולי היתה זו גחמה ילדותית, אולי גס ליבה בכניעתו הכל כך מוחלטת, אם כך ואם אחרת, היא הציבה אותו על דוכן המכירה. כמו לא מבין, או מסרב להאמין, עמד שם בעיניים מושפלות כשליבו מלא את מלכתו. הוא לא צריך היה להביט בה כדי לדעת איפה היא בכל רגע. בלי תזוזה, באין רואה, היה איתה בכל צעד שעשתה.
כאז גם עתה, איש לא ראה את שהיה בלבבות. העיניים ראו רק את גופו הנערי במכנסי שרוואל לבנות פלג גופו העליון חשוף, נוצץ מזיעה. שיערו הבהיר נדבק על מצחו ושמורות עיניו כמו מצלות על כל פניו, לא רק על עיניו המושפלות.
ליבו פנימה היה שקט. מלא במלכתו. מלא ביטחון בה. הוא לא הרגיש את הידיים השמנמנות הממששות את גופו. עורפו, כמו עשוי היה עשוי סיבי גומי, נכנע ללחץ על סנטרו ונתן לראש להזדקף בידיה של המלכה השמנמנה קצוצת השיער שבחנה אותו.

כשהניחה לו חזר ראשו לתנוחתו המקורית. קודקודו מצביע היישר למעלה ועינייו הבהירות כמו לא רואות, נעוצות היו בנקודה עלומה בריצפה שלפניו.
שפתיה הצרות של קצוצת השיער קרבו אל אזנה של מלכתו.
הוא לא ראה ולא שמע דבר. הוא רק ידע שמלכתו שם. לא ראה את המבטים החומדים ששלחה בו קצוצת השיער כששלחה ידה לחלץ את שטרי הכסף מחזית העור שלה.
לשדיה הדשנים היה ריח זר כמו שלמד מאוחר יותר.

זה הריח שמילא אותו כשהזרה, השמנמנה, הדשנה, קצוצת השיער, חיברה את שרשרתה אל קולרו והובילה אותו משם.

הוא לא מאן ללכת. אבל רגליו נשרכו בקושי כשהלך אחרי הזרה. כמו היו רגליו אזוקות באזיקי נחושת.
עד עולם, בדמיונו יהיה כורך קווצה משערה האדמוני של מלכתו, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת.
קשור אליה בקשר בל ינתק.

זהו אחד הסיפורים האהובים עלי. סיפורו של סשן שהיה עם אישה אחת יקרה


"הדלת פתוחה, היכנסי מבלי לדפוק." אני אומר כשאת מתקשרת לומר לי שהגעת.
מדליק את הנרות ומתיישב על הספה הדו מושבית שמול הצלב. לבוש בבגדים רפויים ונוחים ממשי שחור.
נקישה רפה בדלת, אני לא עונה, ואז את נכנסת.
מתנצלת בחיוך ביישני, "כוחו של הרגל".
אני שותק, נועץ מבט בפניך. לוקח לך עוד רגע להבין מה אני אומר בלי מילים. בצייתנות את כורעת על ברכיך לפני לנשק את ידי.
"שלום אדוני", את אומרת לי בקול חרישי ומרכינה את ראשך לריצפה.
אני נשאר עוד רגע בלי לזוז. נהנה מקדושת הרגע. זה המקום שבו נפגשות נפשותינו. הרגע הזה כשאת לרגלי ואני מתחבר להיות כולי איתך.

אני קם להביט בגווך המתקמר כשאת מקופלת כעובר. "הרימי את הראש", אני מורה לך בקול שקט. רואה את הגב מתיישר, ורק הראש נשאר מורכן. אני מנסה לנחש את הרגשתך. שום מילה לא עוברת בינינו. ואני כמו מרגיש אותך מתמלאת בשקט ובציפיה. שקט הנובע מהבטחון שלך בי. מההרגשה שהגעת הביתה. למקום הבטוח שלך. מקום שהוא כולו שלך. וציפיה למה שמחכה לך הפעם.
אני מרגיש איך ליבי מתקשח לקראת הסשן הקרב ואני עוצר את עצמי. סשן של כאב זה יהיה. ואני אהיה איתך. בלי שום חציצה בינינו. אני רוצה להרגיש כל נגיעה של השוט בעורך. כל רגע.
בעוד את על הברכיים, ללא תנועה. בראש מורכן מול המקום שבו ישבתי. אני עומד מאחוריך. כמו מודד אותך. מקרב אותך אלי בליבי.
הסשן הזה יהיה מכוון כולו לכאן ועכשיו. לא תהיה לכאב שום משמעות חוץ מהכאב עצמו. הפעם אני לא מתכוון להעיר שום שדים מן העבר. פשוט להעניק לך מנת כאב. טהורה ואוהבת.
לכן אני רוצה להיות במלוא חושי. מחובר אליך בכל נים ונים של נפשי. אליך ואל האהבה שבי. בלי שום הגנות, רק את ואני.

אני מניח יד תחת סנטרך, מרים את ראשך ומקים אותך על רגלייך. מושיט לך כיסוי עיניים ואת מניחה אותו במקומו. לא שואלת שום שאלה. כמו מודעת להזדמנות המיוחדת הזו. מחלץ את שיערך שנלכד מתחת לסרט הגומי המחזק את כיסוי העיניים למקומו. ואז אוחז בשערך ומגיש את שפתיך לנשיקה. נשיקה עזה המביעה את בעלותי. כמו אומרת: "את שלי!" ואת נכנעת לי ומתמסרת. מגיבה לנשיקתי באהבה.
רגע ארוך שפתינו צמודות ואז אני מנתק אותן באחת. משאיר אותך על עמדך והולך להביא את האביזרים שלא הכנתי עדיין.

על שולחן קטן לצידו של הצלב אני מניח קערה עם קוביות קרח. ולידן פמוט זכוכית בו דולק נר עבה.
אני אוזק את ידיך באזיקי העור, מוביל אותך אל הצלב הממתין בסבלנות ומחבר את האזיקים בגובה הכתפיים לשרשראות היורדות מן הצלב, כשפניך אל הקיר.
מושך אותך אלי כך שרק הידים נשארות לאחוז בצלב. גבך כמעט מאוזן ואחוריך מזדקרים למולי כשחצאית העור שלבשת בשבילי נמתחת עליהם.
מלטף את רכות ישבנך וטופח עליו קלות. ידי מלטפת אותך, מרגישה את בשרך החשוף מתחת לעור הדק. אוחז צובט את הישבן ביד מלאה. ומיד מנחית חבטה. בצד אחד, ואז בצד השני...

זהו. הסשן שלנו התחיל. שנינו מרגישים את ההרגשה המיוחדת הזו. עברנו לעולם שהוא רק של שנינו. מעביר יד על עמוד שדרתך מהמקום בו חצאיתך חושפת את בשרך ועד למקום בו חולצתך שוב סוגרת עליו ומסתירה אותו. מעל חצאית העור לבשת את החולצה הלבנה הקטנה, זו שנקשרת מעל הטבור. שהיא ספק חולצה ספק חזיה.
שולח יד לבטנך ומשחרר את הקשר שמחזק את החולצה. עכשיו ידי יכולה להגיע לכל אורכו של גבך כשהיא מזדחלת אל מתחת לחולצה.

לסשן הזה בחרתי בחתול שלי, החתול בעל תשעת הזנבות. שוט שהכנתי לעצמי במיוחד. ידית עצם, קצת קצרה מהרגיל וזנבות ארוכים מהמקובל. כך שהזנבות יוצאים כמעט מכף היד, דבר המאפשר לי לשלוט היטב בעוצמת הצליפה, במקום הפגיעה של הזנבות ובזווית שיפגעו. זה שוט שמאפשר לי לשיר שיר אהבה לכאב. ולהעניק מגוון מופלא של נגיעות מליטוף עדין, דרך חבטות קלות ועד צליפות חדות ומהירות, כעקיצת צרעה.

ההתחלה שלנו נינוחה ורוגעת. כשהשוט פוגע מעל לחצאית, עור נוגע בעור. כמו התוודעות. כמו הודעת כרוז על בואו הקרב של הדבר האמיתי.
אני מקפיד על סדרה של הצלפות מדודות שפוגעות בישבנך. הצליל עמום משהו... זה עדיין לא זה, אבל את, בעינייך הקשורות את רואה אותי. כשגבך אלי ואחורייך כמו משתוקקים אלי. אני רואה אותך, את עינייך מסתכלות בי מתחת לכיסוי שהנחת עליהן.
עוד מעט יקירתי, אני אומר לך בליבי. עוד מעט נפליג אל המקום שבו רק אנחנו קיימים. המקום שאליו לא יגיע איש.
עוצר את תקתוק השעון של השוט היורד על אחוריך כגלגל ומצליף שתי הצלפות חדות לרוחב ישבנך. כשרק קצות הרצועות פוגעים בישבנך. כמו ליטוף חטוף, מהיר. אני יודע שהכאב נגע בך. דרך החצאית הדקה, ההצלפה הזו הכאיבה. אני מבחין בהתכווצות האינסטיקטיבית של שרירי העכוז. להרף עין, לא יותר. את משחררת שוב את נשימתך שעצרה לרגע קט.

מלטף ביד פתוחה את אחורייך מעל החצאית, מרגיש בחום העולה ממך. אני מפשיל את החצאית כדי להתבונן באחורייך המוורידים. שום סימן חד אין עלייך עוד. הכל עדין ומרומז.
מניח יד אוהבת ומרגיש איך את מחפשת את מגע ידי על עכוזך החם. מלטף אותך ומתענג על חמימות עורך.

מתרחק ממך, החתול שוב בידי. זנבותיו מחליקים בעדינות על אחורייך החשופים. אני מניף את השוט מעלה ואז נותן לזנבותיו לצנוח אליך, כמעט רק מכובד משקלם. הם עוברים על בשרך בלטיפה קלה. עד שנדמה כאילו את אומרת: "זהו? ותו לא?" כמעט שומע את פליאת האכזבה בגופך המשתוקק.
בידי השניה אני אוסף את תשעת הזנבות, מסרק אותם באצבעותי, כמו מוציא את הקשרים משערך בבוקר. ואז מצליף מלמטה כלפי מעלה. מכוון את הזנבות את פנים ירכייך.
שומע אותך נושכת שפתיים.
אוחז בזנבות ושולח אותם אל מפגש ירכייך. לקראת סוף המהלך אני כמו מגיש את השוט אליך. דבר שגורם להם להתפזר, לכסות בנגיעה את גבעת ונוס המגולחת שלך. לא... אין שם כאב. רק סימון של טריטוריה חדשה. את יודעת שהכאב יגע גם בקודש קודשיך.

אני לוקח קובית קרח רטובה בידי. כמו מחביא אותה במרכז כף היד. כמו טומן לך הפתעה כשידי נחה על בשרך. נשמתך נחטפת ואחריה יוצא המהום ארוך מגרונך כשהקור בידי פוגש את החום בגופך.
אחרי שישבנך רטוב כולו, אני לוקח את קוביית הקרח בין אצבעותי לטיול בשבילים האדומים שבירכייך. עובר לאורכו של כל אחד ואחד מזכרונות השוט שבבשרך הלבן.
את שאריתה של קוביית הקרח אני שם בפי כשאני ניגש לצידך, מרים אותך, מיישר את גווך ומסובב אותך כשפניך אלי. ידייך מורמות, אוחזות בשרשרות היורדות מן הצלב.

כשאצבעי מתווה את השביל שבין שדייך, אחד אחד אני פותח את כפתוריך. מגלה את בטנך ואת קימורי שדייך. אני מרים את זנבות חולצתך שאמורים היו להיקשר מעל טבורך ושם כל אחד מהם באחת מידייך המורמות.
כעת יופיך כולו פרוש לעיני.
לוקח קובית קרח לפי, מקרר היטב את פנימו ואז אוחז בשיערך המתולתל ונושק נשיקה קרה לשפתייך החמות. לשונך תרה אחר הקרירות בחלל פי. ואנו נפגשים כך לרגע ארוך. עד שחומך עובר אלי ואולי מעט מהקור שהיה בפי, עובר אליך.

כעת אני מתרכז בך היטב. אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל יודע שאצטרך להיות מרוכז אך ורק בעשיה עצמה ולא להשאיר מקום לשום טעות.
מחליק בידי על לחייך השמאלית ודוחף אותך להשעין את ראשך על זרועך הימנית. את לא יודעת למה, אבל עושה את מה שידי מצוות עליך.
נעמד מולך, מתווה עיגולים באוויר עם השוט. כשכל תשעת זנבותיו סובבים כאחד, אני מקרב את ידי אליך והזנבות מלטפים את שדך השמאלי. מיד לאחר הנגיעה אני ממשיך להתוות מעגלים באוויר, בכדי להכניס את הזנבות למסלולם. ואז שוב, נגיעה. רק ליטוף הפורע את זנבותיו של השוט המתפרשים על שדך. ושוב. עיגול, שתיים, שלוש, גע. אחד, שניים, שלושה, גע. שדך מתנדנד מנגיעות השוט ואף כי אינך זזה, אני מרגיש את החשש הגואה בך מפני הבאות.
אחת, שתיים, שלוש, גע. אני רוקד עליך עם השוט והנגיעות הופכות תובעניות. יותר ויותר. קימרון שדך מאדים. ואז, הנגיעה הבאה. זו ההצלפה שבשבילה היה הריקוד הזה. תנועה חדה ומהירה של מפרק היד שולחת תשעה זנבות שורקים לפגוע פגיעה אחת חדה בשד המגורה. סוחטים מפיך אהה שהופך לאווווווווו.

בדיוק בשביל זה יש לי במקפיא בקבוקון של שמן תינוקות המכיל אלוורה. אני נחפז ומביא אותו. מטפטף מעט שמן קפוא על שדך הדווי ומעסה אותו אל תוך העור. חוזר שוב על התהליך של טפטוף שמן קפוא ועיסוי השד.
כשאני אוחז שוב בראשך מקרב אותך לנשיקה קלה, מבעד לכיסוי אני יכול לראות איך עינייך עצומות. אני שואל לשלומך. ואת ממלמלת רפות. "רוצה להמשיך יקירה?" אני שואל אותך. ואת מהנהנת בלאות.
כדי להיות בטוח אני שואל אם את רוצה להפסיק, אבל את נדה בראשך, בדרך אל עולמך שלך. לא שמה לב כשאני מסיט את ראשך שישען על זרועך השמאלית.
אני מתרחק לרגע להביט בך.
אמזונה שלי. שד אחד מואדם והשני מבהיק בלובנו. בדמיוני אני רואה אותך בטוגה יוונית. שדך החשוף נצרב בוודאי והאדים בשמש. אני מספר לעצמי את סיפורך ולוקח את הנר, עוקר אותו מפמוטו.

אני אוחז בשערך, מטה את ראשך לאחור, כמו לנשיקה. ואז ניחתת טיפת חלב על השד הלבן. מבולבלת, את מנסה לזקוף את ראשך. אבל אני אוחז בשערך בחזקה. מטפטף אליך שוב. לרגע את נאבקת להשתחרר כשנתזי החום ניחתים על בשרך. אבל לאט לאט אני מרגיש את שרירייך מתרפים. ואת נכנעת לי.

עוד קצת יקירתי אני אומר לך בליבי כשאני לוקח קובית קרח לקרר את שדייך. להרגיע את הכאב. עדיין אינני מוכן לשגר אותך.
מחזיר אותך כשפניך אל הקיר, מרחיק את רגלייך כך שעכוזך שוב אלי, גבך כמעט מאוזן ושדייך תלויים במלאות עגולה. אני מלטף כל אחד מהם מצידו התחתון, כמו משבח אותם על הכאב שספגו.

בעזרת הנר אני מכין אותך לשלב האחרון בסשן הזה שלנו. עובר ומטפטף על תחתית גבך נקודות נקודות של צריבה. זה האיזור שבו לא אצליף. ולא הייתי רוצה לקפח אותו. כשהקשת התחתונה של גבך מנומרת היטב בכתמי שעווה, אני חוזר אל השוט.
הפעם זה יהיה כמו מרוץ סוסים אני אומר לעצמי. מעמיד אותך אל הצלב ומעביר את ידייך למקום גבוה יותר בשרשרת. מרים את שולי חולצתך על כתפייך ומשחרר את חצאיתך לצנוח בעיגול סביב רגליך.
אני נעמד מאחורייך, מתכונן לשלב האחרון. שבו אדחף אותך אל מעבר לשולי התהום. למקום שאליו לא אוכל להגיע אף פעם.

כתפייך לא סומנו עוד ואני מתחיל בהן. פעם משמאל ופעם מימין. קצות הזנבות כמו שורטים את עור גבך מעל לשכמות. מסמנים קווים אלכסוניים ההולכים ומצטופפים על גבך.
רגלי כמו נטועות בקרקע. אני ידי וגווי גמישים. שולחים את החתול הנה ושוב. למסור לך את מתת הכאב. אני עובר לאגן, ממשיך באותה תנועה, באותו קצב. רק שעכשיו הצליפות מגיעות לאחורייך שכבר קיבלו מנה אחת אי אז בתחילת הערב הזה.
האדום הופך עמוק וארגמני. ואני חושב איך תראי בעוד שבוע. אבל כלום לא עוצר אותי אני מחלק בדמיוני את ישבנך לארבעה חלקים מקפיד שאף אחד מהם לא יקופח. הצלפה מימין, הצלפה משמאל, ואז מלמעלה ושוב...
מפעם לפעם אני עובר לירכיים. זוכר לעטר גם אותן בפסים האדומים.

רק תחתית עכוזך נשארה כמעט ללא סימן. וזה הזמן לסיים. בגראנד פינאלה. אני מכופף את ברכי וכל גופי נוטה קדימה כמשתחווה לפניך.
מחזיק את השוט במאוזן, שולח אותו לנקודת החיבור של העכוז אל הירך. ורגע לפני הנגיעה מושך בידית בחזקה. מביא את קצות השוט לפגוע בבשרך. רק הקצוות נוגעים בחדות והתחושה היא של עקיצה רבתי. נשיכה צורבת בבשר.
את מתפתלת להתרחק מהשוט וממני. אני מחכה שניה או שתיים שתעמדי יציב ואז שולח עקיצה ארסית לצידו השני של עכוזך.
שוב את מתקפלת. נושכת שפתיים, מבקשת להימלט. עוד לא נרגעת מהצליפה קודמת וכבר באה עוד אחת, לנגוס בבשרך הרך.
נותן לך רגע זמן להרגע. רואה אותך מעבירה משקל מרגל לרגל בכאב.

סיבוב אחרון יקירה. צליפות חדות שורקות אל כתפייך ובתוך כך אני חושב אם לעקוץ גם שם, אך מחליט לוותר.
יורד שוב לישבן. שולח כמה הצלפות חדות לכל אחד משני צידיו. כדי לחזור ולמדוד את המרחק המדוייק. מושך את השוט עד קצהו ידי אוחזת בקצה הידית והזנבות מתוחים בידי השניה.
שולח צליפה חדה המתנפצת אל פלח עכוזך השמאלי, ומיד מיישר את הזנבות כדי לשלוח אותם אל תאומו הימני.
אלו היו שתי הצלפות אכזריות. אבל את כבר לא שם. לגמרי לא שם.
אינני יודע אם את שומעת אותי לוחש לך מילות אהבה כשאני משחרר את התפסים מהצלב. אני רוצה להאמין שאת מרגישה כמה אני אוהב. כמה רציתי לתת לך את המתת הזו.

סיפור שכתבתי במטרה להרחיק חיילת (אז היא היתה) שהכרתי בצ'טים מלהכנס לעולם הזה.
חייבת האמת להאמר: "לא הצלחתי." נדמה לי שעדיין מפעם לפעם אני רואה פה את הכינוי שלה.


בית המשפט!
לואט מלאך זוטר שזקנו מרובב בפירורים לבנים. תמיד רציתי לטעום מהמן שאכלו בני ישראל במדבר.
אבל אני לא מלאך. אפילו לא מלאך זוטר. וכל ההצגה הזו נערכת לכבודי. ריבון העולמים מתיישב בכבדות על כס המשפט. בהסבה לצד שמאל. מעיניו הזעירות הקבועות בפנים מחורצים הוא שולח לעברי מבט משועשע שיש עימו תוכחה.
"ובכן מאסטר, מה יש לך לומר להגנתך?"
לרגע נתקעות המילים בגרוני... איך פונים לאדון כל האדונים לעזאזל. אופס, גם את המילה הזו לא כדאי שאומר פה...
"זה בסדר מאסטר", הוא לואט באזני. ואני שומע את הד קולי באזנה של אריאלה שעכוזיה היו צרים מדי להצלפה. ולכן השתמשתי בספנקר, מרגיש את צלעותיה על ירכי בכל פעם שחבטתי בה. "זה בסדר ללה, לחשתי באזניה, את יכולה לצרוח". אבל היא, כמו להכעיס נושכת את שפתיה.
"תצרחי זונה" אני מניף את הספנקר ומנחית אותו על אחוריה בכוח. גופה נרתע אינסטיקטיבית. אבל שום קול לא יוצא מגרונה. אני מושך בשערה את ראשה לאחור. רוצה לראות את העיניים. עיניה של אריאלה תמיד מושפלות. עכשיו הן עצומות. ובכל זאת אני רואה לחלוחית קלה. ידי השמאלית ממשיכה להכות באחוריה המאדימים. בעוד הימנית מחזיקה את שערותיה השחורות ומושכת את ראשה לאחור. היא משעינה ידיים על ירכי ומזקרת את שדיה הקטנים שפטמותיהם כמו דובדבנים על עוגת קצפת. היא בעולם שלה. אני לא קיים לגביה. כל תפקידי הוא להכאיב לה. בשביל זה אני שם.

"לא..." קולו כל כך רך ותמיד צליל של חיוך מהול בו. לא בשביל אריאלה התכנסנו כאן אומר לי אדון העולמות.
"בוא נלך אל הדס", הוא מציע לי. כמו חבר שמציע שנקפוץ לפאב הקרוב להפיג את חום היום בכוס בירה צוננת. אחחחח כמה הייתי רוצה עכשיו לשבת במקומי הקבוע בפאב. הייתי בוחר לשתות עכשיו דארק אייל צוננת.
לרגע אני מתענג על התחושה הקרירה ועל הטעם המריר מתקתק של הבירה.

אבל אדון כל האדונים הוא מאסטר ברמה הרבה יותר גבוהה ממני. הוא שולט במחשבותי שליטה טוטאלית. ואני דווקא נהנה להפקיד את עצמי בידיו.
הבירה נעלמת, הפאב נמחק. ושוב אני מוצא את עצמי באולם המשפט של בית דין של מעלה.
אולם משמים מעט, תקרה גבוהה, מקומרת אבן אפורה. יש קורי עכביש בפינות אני מבליע חיוך.
"הדהאס", מזמרר לי קולו העדין של האדון.
הדס, כן הדס. הפרח של חיי. הילדה שאספתי וגידלתי. עשיתי ממנה שפחה אולטימטיבית. הכרתי אותה בת עשרים, חיילת לפני שחרור. בהתחלה לא האמנתי לה כשאמרה שהיא בתולה. אבל היא היתה בתולה אז. בת לפרופסור באוניברסיטת באר שבע ואם אמנית. רצתה לשמור את עצמה לאחד המיוחד.
נפגשנו באחד מחדרי הצ'ט. כן כן... בחדר דרושה צייתנית. היא נכנסה לשם מהוססת ושקטה. הייתי אז בניק 'דום בסאבית' והיא שזו לה פעם ראשונה בחדר שאלה לפשר הניק המוזר. השיחה התגלגלה בינינו ועוד באותו לילה עברנו לטלפון.
דיברנו על BDSM. "אל תיכנסי לעולם הזה", אמרתי לה, מקרב ומרחיק. פורש רשת לרגליה.
המשכתי ותארתי איך המאסטר לוקח על עצמו אחריות מלאה לשפחה שלו. "את צעירה מדי בשביל זה". המשכתי לפתות אותה.
בשש בבוקר סגרנו את הטלפונים.
אני רוצה את הילדה הזאת. חשבתי לעצמי כשהתהפכתי על בטני. כובש את זקפתי בסדין. היה לה קול רך ומלטף. מחוייך וסקרני. קול התמימות שאני כבר שכחתי מה היא.
"יש לי שיער בלונדיני מתולתל ורך עור לבן, כמעט שקוף, עיניים כחולות". כך תיארה לי את עצמה בשלב התיאור החיצוני.
"כן? ו...?", שאלתי אני.
"וזהו" היא אמרה.
"וזהו? אין לך גוף? זהו? רק שיער ועיניים?"
הובלתי אותה בעדינות לתאר לי את שדיה הרכים. את פטמותיה הוורודות. את הכרס הקטנה שלה. את ירכיה העבות מדי לטעמה לא דילגתי על שום פרט.
היא לא ידעה שהיא מתארת באזני את המלאך של חלומותי. את ההתגשמות הגופנית של הפנטזיות שלי.
אבל עכשיו עולה כבר השמש וצריך לישון מעט.
שוב חזרו הלילות הלבנים. הצעתי שלא תיכנס עוד לחדרי הצ'ט של משחקי שליטה וסקס כואב. והיא קיבלה את דברי.
שוחחנו בטלפון רק בשעות הלילה המאוחרות. לפעמים נרדמים כשהשפופרת צמודה לאוזן. לפעמים מנתקים את השיחה כשהציפורים מצייצות בוקר טוב עולם.
חגתי סביבה בעיגולים. ככריש החג סביב טרפו. כמו ריקוד פלמנקו במהופך. כשהיא עומדת במקומה. רוקעת ברגליה ואני סובב אותה במעגלים נסגרים והולכים.
בפעם הראשונה שנפגשנו לא נגעתי בה.
רק עיני כמו מסמרו אותה. עינייה כחולות, גדולות, בהירות וזכות בפנים כשל בובה. עם תלתלי זהב ושפתיים קטנות, כמו מצויירות. ילדה יפה.
לא זוכר על מה דיברנו. זוכר את ההרגשה שלי מנסה לכבוש אותה.
כשנפרדנו, החיבוק שלה אמר, בלי שהיא תדע עדיין. אני שלך. נשקתי ברכות על מצחה.
ידעתי עוד קודם, שנינו ידענו שהיא שלי.
הריקוד הזה היה חזק משנינו. עכשיו נשאר לנו רק ללכת בדרך הסלולה.
למרות שהיא ידעה שאני דום, גם סיפרתי לה על סשנים שהיו לי, היחסים בינינו היו וניליים לגמרי.
ואז לילה אחד נשאלה השאלה הגורלית.
מנומנמת בחיבוקי היא שאלה: "תיקח אותי לסאב ספייס מאסטר?" חיבקתי אותה אלי ולחשתי בסוד לשערה "כן".
היא לא שכחה. יומיים אחר כך אמרה לי בחיוך מתגרה "הבטחת שתיקח אותי מאסטר".
"בואי לכאן ילדה." קראתי לה ברכות, בלי לתפוס שבעצם התחלנו את הסשן הראשון.
"בוא תיקח אותי מאסטררר" התגרתה בי בחיוך כשהיא מתכופפת לעברי. הרגשתי איך גופי מתקשח מבפנים, כמו עוטה את חליפת האדון.
שפתי התהדקו עיניי התצטמצמו וקיבלו גון קר וחד. ראיתי אותה נרתעת. נבהלת מעט.
יכולתי להרגיש את החום והאהבה שלי אליה, מתחת לחליפת האדון הקשה. אבל לא הסרתי את החליפה.
רק חזרתי על דברי בקול מדוד: "בואי הנה ילדה". בראש מורכן קלות, כמו השתלט עליה כוח חיצון היא באה ועמדה מולי.
"רדי על ברכייך" אמרתי ברכות והושטתי לה את ידי. קרבתי אותה לשפתיה והיא נשקה לידי. הרשיתי לה להמשיך לאחוז ביד והיא נאחזה בה בכל כוחה.
לפתע היתה בינינו חומה של זרות. ריחוק שנכפה עלינו מהמצב הזה.
הרי ידעת כל הזמן שיגיע הסשן הזה אמרתי לעצמי בלב. שנינו הרי ידענו את זה. ידענו שהריקוד הזה חזק יותר משנינו.
משכתי את ידי מידיה האוחזות. השארתי אותה לבד על ברכיה. עמעמתי את האור והוצאתי את הקיין ממקומו.
"קומי", פקדתי ודחפתי אותה קלות עם הקיין. היא נעמדה מולי בראש מושפל.
"התפשטי", הצליפה בה המילה הבאה שלי. והיא כבובה מכאנית הסירה את בגדיה לאט לאט. נותנת להם לצנוח סביבה.
כשסיימה נותרה עומדת. נטועה במקומה ראשה מוסתר כולו תחת שערה וידיה כמו מסוככות על ערוותה.
"אני לא רואה כלום", נזפתי בה. "תרימי את השערות בשתי הידיים ותעמדי זקופה!" בצייתנות שקטה מילא הדס אחר כל הוראה.
ידעתי שהיא תעשה כל מה שאומר לה עכשיו. אבל לי זה לא הספיק. היא עמדה מולי בעיניים מזוגגות. כנועה, אך לא נכנעת.
לקחתי את הפלוגר הרך ביותר שלי ישרתי את רצועותיו וספק ליטפתי ספק הצלפתי בירכיה ובערוותה.
נשמתה נעתקה לרגע, מופתעת מהמגע הזר.
עיניה פנו אלי בשאלה, בהפתעה. חזרתי ובעדינות הצלפתי שוב. הצלפה קלה. היא עצמה את עינייה. ואני, בין הצלפה להצלפה פשטתי את בגדי.
כשהייתי עירום הנחתי את הפלוגר. חיבקתי אותה ולחשתי לה: "בואי אלי הדס, בואי אלי..."
לפתע, כמו כשלו כוחותיה כליל. נשענה עלי בכל כבדה כשהיא ממלמלת. קח אותי מאסטר.
כל אותו לילה הייתי לידה. מחבק ומלטף את שערה. חלק מהזמן היא ישנה ובחלקו דמדמה. מפעם לפעם היתה ממלמלת "קח אותי מאסטר". ואני הייתי מחבק אותה.
לאט לאט עלו עוצמות הכאב. הדס למדה לכאוב, למדה להביע את הכאב שבה. לגעת בו ולהתחבר אליו.
היא היתה מביטה בי בהערצה ואומרת: "אני נולדתי אל הצלב. כמו ישו. אבל שלא כמוהו, אני חיה על הצלב ואני מתה עליו. ומתה גם עליך מאסטר", היא היתה מסיימת בצחוק.
עכשיו, בבית הדין הזה אני עומד למשפט. על השריטות שחרצתי בנפשה של הדס. ואני אומר אדון האדונים. לא אשם!
והראיה ריבונו היא הפרוטוקול של הדיון הזה.
שלחתי אותו במייל להדס. והיא אישרה שהריקוד הזה היה חזק משנינו.
אבל נראה שריבונו של עולם כבר נרדם.