דברים שכתבתי

הסיפור שאני מספר הוא אמת לאמיתה. אלא שמפאת המרחב בו התרחשו הדברים שומה עלי לבקש כי תהיו סבלניים בקריאתכם, אני אנסה לתאר את הדברים בצורה הפשוטה והברורה ביותר שאפשר.




בדרכים שרק אני יודע היכן הן עוברות הגעתי אל השער הקטן שמעליו לא תלוי כל שלט. אבל ידעתי שזה השער אל בית המכשפות.
שנים רבות, כמניין שנותי כמעט, נצרתי את המפה לכאן כשומר אוצר כמוס. לא ידעתי מה באמת מחכה לי מאחורי השער הזה. היתה בו הבטחה לקסם.

בעזרתו של וולט דיסני, שהיה (ועודו) מבכירי הקוסמים, המכשפים וזורעי האשליות. למדו בני האדם כי הקסם הוא דבר מופלא המתרחש לפתע פתאום.
- קסם האהבה.
בחכמתו הזדונית לימד הקוסם את צופיו איך לפתע פתאום, לכשתופיע הנסיכה, הם יאהבו אותה ויחיו איתה באושר ועושר עד עצם היום הזה. מאחז העיניים הדגול הזה לימד את האווילים לחכות בפה פעור לקסם שישרה עליהם.

הנבזה מעולם לא סיפר להם כמה עבודת הכנה נדרשת לביצוע הקסם הזה, כמה אומץ והקרבה, עד שאפשר באמת להטיל את הקסם הזה. וזה היה אחד הקסמים היותר פשוטים בארסנל.
זאת ועוד, כשהגיעו הדברים לכשפים, כל הקוסמים הגדולים לא היו אלא עפר לרגליהן של הקטנות במכשפות. שיכולות היו בניד עפעף להסיט את גרמי השמים ממקומם, אם רק רצו בכך. הטובות שבהן ידעו לארוג בקוריהן עולמות בדויים טוויים מקורי מחלומות בלבד.

כל השנים ידעתי, ואולי זו הייתה קריאה כמוסה ששתלו המכשפות בדמי, שאבוא לפני השער הזה.
ידעתי או האמנתי שאני יודע, שדרכי תוביל אותי אל השער הזה ואימנתי את עצמי, ביודעין ושלא ביודעין לרגע בו אתייצב פנים אל פנים לפגוש את המכשפה שלי.

כשהמחשבות בראשי רצות יותר מהר משיכולתי לתפוס, דחפתי את הפשפש הירוק ועברתי את השביל הסדוק מאבני גיר שהונחו זו ליד זו. משני צידיו של השביל היה הדשא מצהיב ובעומק ה"גינה" עמדו צמחי חרציות יבשים, כגדמים חומים של אושר שנכזב. לו ידעתי אז, את שאני יודע היום, הייתי עוצר להתפעל מיופים של הפרחים הנבולים. אבל אני אצה לי דרכי אל דלת העץ החומה וכמעט לא ראיתי אותם שם.

מוזר, כמה פרטים חסרים לי מהזכרון. כאילו לא התרחשו. אני זוכר את דלת העץ, זוכר את סיקוסי העץ בתחתיתה... לא זוכר אם הקשתי בדלת, או צלצלתי בפעמון, פתחתי בעצמי או שמישהו פתח לי? איך הגעתי פתאום לחדר הגדול שתקרה מקומרת נמתחה מעליו?

לא שחור, אלא כחול עמוק, עמוק מאד, היה הצבע השליט בחדר. וילונות כהים נפרשו על הקירות, אך הם היו מפולשים, ללא כל כוונה להסתיר את שמאחריהם.
המכשפה שלי ישבה שם כשנוכחותה שולטת על החדר כולו, כאילו היא גדולה עשרות מונים מגדלה הממשי.

היא ישבה בכורסא שצבעה היה חידה בעיני. היא היתה אדומה, בזה אין לי ספק, אבל באותה המידה היא היתה כחולה, בצבע הוילונות שעל הקירות.
הבטתי במבט חודר במכשפה שלי והרהור כפירה עבר בראשי: "היא נראית כמו זונה". לבושה שמלת קטיפה ארוכה אבל זו היתה קטיפה דקה ועדינה, לא מבין איך היא יכולה ללבוש קטיפה בשיא הקיץ, שמתי לב שהחדר היה קריר, כמעט קר. למרות אוגוסט הלוהט שבחוץ.
עיניה הירוקות זהרו כמו גחליליות בליל קיץ. נוכחות, בורקות ועם זה לחלוטין לא מאיימות. היא ישבה שם, כאילו לא מודעת לקיומי. או אולי מדוייק יותר, כאילו אני עוד אחד מהרהיטים בחדר. ידעתי בהרגשה שהיא מאפשרת לי לסקור אותה.

היישרתי מבט וסקרתי אותה מקודקוד ועד נעל. במבט ישיר וחסר נימוס. איך שהוא ידעתי שהיא כמו מרגישה את מבטי משוטט על גופה. ולא שלא איכפת לה, אלא שהיא מרשה לי ללטף אותה במבטי.
לאט לאט הצטרפו הפרטים שראיתי לדמות אחת. פנים עגולים משהו, עצמות לחיים בולטות, עור בהיר ושיער שחור. עיניים ירוקות. כתפיה צרה על כתף עגולה, קימורים עליונים של שדיים כבדים שרק רווח קטן ביניהם. ניסיתי לדמיין לעצמי את צורת פטמותיה שהלכו והזדקרו מבעד לאריג תחת ליטופו העדין של המבט.

איך שהוא הרגשתי את מבטה המחייך אלי. כשאני חושב על זה בדיעבד, הרי אי אפשר שהמבט שלי יתמקד בעיניה בשדיה בו בזמן. אבל באותו רגע זה מה שהיה ולא הרגשתי בשום דבר בלתי רגיל.
בתנועה אחת, כאילו היא נשאבת ממעמקי הכורסא לעמוד על השטיח שלפניה התרוממה המכשפה שלי ממקומה. נדמה לי שהיא אמרה משהו כמו: "אתה מפשיט אותי בעיניך" או אולי זה היה: "רוצה לראות עוד?" מכל מקום היא הצליבה את ידיה לפני גופה, באותו רגע כמו לא היו שם שדיה שנלחצו אחד אל השני, אצבעותיה החלו לאסוף את שולי שמלתה שחשפו את שוקיה, ברכיה וכשהחלו נחשפות ירכיה תהיתי מאיפה עולה קולו של הסקסופון הבכיין שהתנגן ברקע. ידעתי שאני מכיר את הנעימה ולא זכרתי מאיפה, אולי היא הייתה בליל כל הנעימות הסנטימנטליות שהכרתי? אולי עלה הסקסופון מגרונה של היפהפיה הנחשפת? חיוך מונה ליזה היה על שפתיה ובעיניה.

אני יכולתי רק לחוש בחיוך הזה כי עיני היו מרותקות אל ערוותה הנחשפת במקום בו התחברו ירכיה הלבנות. הרגשתי מחנק של קוצר נשימה והתפעמות של ילד בחזי. את הריגוש חשתי לא בחלצי בכלל אלא בראש ובחזה. נשימתי התקצרה ואם לא הייתי כמו עטוי מעיל עופרת מן הסתם הייתי שולח את ידי לחקור את מכמניה. אבל כוח חיוכה המקסים הצמית אותי למקומי ללא יכולת לזוז. אולי זו הסיבה שהתקשיתי לנשום? הסקסופון שייבב משפתיה, או מאיזה שהוא מקום אחר, צחק אלי עכשיו. הנעימה הייתה אותה נעימה בכיינית אלא שעתה היה בה צחוק פזיז וחסר אחריות... לא חסר אחריות, חסר משקל. היה לצחוק שניגן הסקסופון משקל סגולי גבוה, אך לא היה לו כל כובד משקל... אוף. אפילו חיוך שהיה שם אני לא מצליח לתאר כהלכה.

בעוד אני תוהה על נפלאות ערוותה של מכשפתי המקסימה ועל צחוקו של הסקסופון הבוכה, הגיעו שולי שמלתה הנאספת של המכשפה אל אצבעותיה הארוכות. בתנועה אחת הרימה את שמלתה מעל ראשה והניחה לה לצנוח לצידה. שדיה התנודדו לצדדים ברגע ששחררה אותם מסד זרועותיה המוצלבות ואני כמו השתחררתי יחד איתם.
כמוקסם התבוננתי עוד רגע אחד בפטמותיה הוורודות ואז השתחררתי, אולי תגידו עברתי למימד אחר? ידי עטפו את אחד משדיה מקרבות את פטמתה לשפתי. כתינוק בן יומו מצצתי את הפטמה שהוגשה לי. איפה הייתה היא כולה באותה עת אין לי מושג. היו שם רק אני, הפטמה ושד אחד שנח בידי. לא היה שם כלום מלבד אלו.

כשניתקתי ממנה לרגע, הזדקפתי ושפתי פגשו בשפתיה. ידי שצנחה אל אחוריה קרבה את גופה לכל אורכו אלי ורק אז עלו ידיה לחבק קלות את כתפי.
אין לי מושג איך נראו שפתיה. זאת אומרת, אני יודע בדיוק, היו לה שפתיים צרות. לא צרות מדי, היה לה פה מוארך ושפתיים שנראו כמו קשת קרב חזקה. מעולם לא ראיתי אותה חושפת שיניים בחיוכה. תמיד היה החיוך שלה יותר בעיניים מאשר בשפתיים. אבל עכשיו כשנפגשו שפתותינו, הרגשתי אותן רכות ועדינות, הרבה יותר משהיית מצפה משפתיים שנראות כפי שנראו שפתיה. לכן אין לי מושג איך באמת נראו שפתיה.

והיא דיברה אלי, לא במילים. שפתיה שלחו אלי מסרים. ברורים יותר ממילים. מסרים של נוחם, רוגע ורוך. ולשונה שפגשה את שלי הודיעה לי חד משמעית שהיא שלי. בדקתי את דבריה שוב ושוב בסובבי בלשוני את לשונה. האמירה היתה חד משמעית.

עוד עתיד אני ללמוד שהאמת שדיברה לשונה היתה נכונה לאותו רגע בלבד. ובכל אחד מהרגעים הבאים, מעתה ועד עולם. אהיה צריך לרכוש אותה מחדש.

שוב חסרה לי אינפורמאציה. איך הגעתי למיטה שבכלל לא ידעתי על קיומה בחדר? אני זוכר שאת הצעד הראשון עשיתי החוצה מנעלי ומבלי להרפות משפתיה נשרה מעלי החולצה. אני מתפתה תמיד לחשוב כאילו המכשפה עשתה בקסמיה, אבל אני יודע שהיא לא מטרידה עצמה בזוטות ממין אלו. את המכנסיים שחררתי מעלי כשכבר עמדנו לצנוח אל המזרן הרך.
ידי היו בכל גופה והיא, למרות שאני לא מצליח לזכור אותה זזה כמעט, עטפה את כולי בחום ובנעימות. כשחדרתי אליה היתה חמה לחה ומזמינה. רכה ונינוחה... הסקס איתה היה כמו שחיה במוס שוקולד. מתוק, רך ועדין ועם זאת בעל טעם מאד מובחן.

אני זוכר שלרגע יישרתי את מרפקי להתבונן בה בעוד חלצינו מחוברים ומהודקים אחד אל השני היה לה את אותו חיוך מונה ליזה, אלא שעכשיו נוסף לו ניצוץ פרחחי בזוויות העיניים ומשהו מחיוכו של החתול שזלל את השמנת. מגופה עלה אלי טעם האהבה. במיוחד אהבתי את רכותה כשסובבה אלי את גבה, לאחר שפרקנו את המטען שהכביד בתחתית הבטן. היא לחצה אלי את אחוריה הלבנים והרכים כמו מנסה להתחפר אל תוכי. בפעם הראשונה הרגשתי שגם לי יש מה לתת לה. שהיא רוצה אותי.

את קולה שמעתי לראשונה כששאלה אותי: "באת אלינו ללמוד את רזי השליטה?" לא מצאתי לנכון להגיב לה במילים. כבר הבנתי שהמילים כאן אין להן משקל מי יודע מה משמעותי. חיבקתי אותה אלי לאישור.
"אתה נשר" אמרה לי בהתפעלות כשהסתובבה אלי והשעינה את ראשה על כף ידה. שיערה שנראה עכשיו רך וזוהר בגון גרעיני החיטה נופל סביב פניה על צווארה וכמעט מסתיר את ידה התומכת. לרגע אפשר היה לחשוב שהיא נשענת על שערה. עיניה גדולות, ירוקות ושקדיות נעוצות בפני.

"אתה רק צריך להעיז לפרוש את כנפיך ולעוף", המשיכה ואמרה לי. ואני לא הבנתי מילה מדבריה. הבנתי את העברית, אבל המשמעות הנסתרת, אם הייתה כזו בדבריה, לא נקלטה לי כלל.

"על מה את מדברת?" שאלתי בתימהון.

"יש בך כוחות מופלאים (וכאן קראה בשמי המפורש בפעם הראשונה) כמה שהייתי רוצה להיות לידך כשתגלה אותם" היא המשיכה לדבר כאילו לא עצרתי את דבריה, כאילו אני לא דיברתי כלל.

זה לא היה סקס כל כך מדהים, חשבתי לעצמי, מנסה להבין מאיפה מגיע זרם התשבחות הזה שנחת על ראשי. היא חייכה אלי חיוך מבין ואוהב. נשקה רכות לשפתי ואמרה לי לילה טוב.

עצמתי את עיני ובעודי מחליק אל השינה יכולתי להרגיש כאילו צביה גדולה באה ושיכלה רגליים מאחורי ראשי עושה את בטנה הלבנה והרכה לי לכרית. כשהתעוררתי לא הייתה שם צביה, אבל יכולתי להשבע שעקבות פרסותיה היו על מיטתי.