דברים שכתבתי

זה סיפור קצר של סשן שבעיקרו היה מנטאלי, לא היה שם כאב ולא השפלה. הפעם זה היה כניעה, וויתור על גבולות וכמו תמיד, אהבה.



"את העיניים שלך", אני פוקד עליה, מבקש את מבטה אל עיני. היא מתפתלת מולי כשהיא מנסה לחמוק מעיני התובעות אותה אלי.

"שתי ידיים מאחורי הגב" אני אומר בקול מדוד. והיא יודעת למה אני מכוון.
גם אם במיאון בולט, היא זוקפת את ראשה ומשלבת את אצבעותיה מאחורי גבה כמו אוזקת את עצמה לרצוני. אך בה בעת היא מיישירה מבט מתריס אל עיני.
לרגע אני מביט בה ומתענג על היופי של הכניעה והמרדנות המשולבים בה זה בזה. אפילו לא חושב על הדברים באופן מילולי, רק חווה את מראה.
בשתי ידי אני אוחז בראשה, מעביר באהבה את אצבעותי בשערה ומסיט את השיער מעל פניה.

גווה זקוף למלוא ארכו. מישבנה ועד קדקדה. אני אוחז בראשה בחזקה, אך אינני צריך להזיזו כלל. היא מכוונת ישר אלי, עיניה בעיני. מבלי להתיק את קשר העין, אני מסיר את ידי מעל ראשה. אני יודע שהיא רואה את ידי המתרוממת לאט לסטור לה. רואה את עיניה מצטמצמות, כמו לפגוש את הכאב והעלבון. רואה את הדמעות העולות בהן כשהיד פוגעת בלחיה הרכה.
"אם רק היא היתה יודעת כמה אני אוהב אותה" חולפת המחשבה בראשי. אני יודע שהיא יודעת.

אני קם ממקומי ופוקד עליה "קומי". רואה איך הקשיות שהחזיקה את גווה כל כך זקוף מתפוגגת והיא כמו נמסה ארצה לפני שהיא מתרוממת ונעמדת מולי. אוסף אותה אלי, אל חיבוקי. משעין את ראשה על חזי. ידי העוטפות מרגישות את רעדות גופה המתייפח אל המסתור אשר נתתי לה.

"את שלי" אני מבטיח לה אל תוך שפעת שיערה שעל חזי.
"זוכרת, ביקשת שלא אוותר עליך", אני שואל חרש, ויותר משאני שומע אני מרגיש אותה עונה לי "כן".
"עכשיו אני חוזר אליך, עם אותה הבקשה", אני אומר לה, "אל תוותרי על עצמך".

אל תוותרי על עצמך...