את הסיפור הזה כתבתי לתחרות סיפורים באחד האתרים. ע"מ להבטיח שאי אפשר יהיה לזהות את הכותב בחרתי לכתוב סיפור פמדום. אבל מכיוון שאני מי שאני, די בקלות אפשר לזהות את טביעת אצבעותי גם בסיפור הזה.
בשבילי, BDsM כשהוא נכון, הוא ביטוי עמוק של אהבה ורגש.
יותר מכל היה קשור בשערותיה של מלכתו. לפעמים בשנתה היה כורך קווצה משערה האדמוני, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת. קשור בקשר בל ינתק אל מלכתו. הוא לא העז מעולם לקרוא לה בשמה. עבורו היא היתה המלכה.
כשמלכתו לא לצידו אפשר היה לראות בו גבר צעיר בעל גוף נערי וחלק ומבט עמוק בעיני התכלת שלו.
מה ששבה לראשונה את ליבה של המלכה היה המבט הזה בעיניו. מבט שהיתה בו כמיהה לאהבה והבטחה כל כך עמוקה.
היא היתה ידועה כמלכה קשה ואכזרית. אהבה להדגיש את כוחה, לא כוח פיזי, גופה היה תמיר ודק. שיערה שגונו כגון נחושת עמוק גרם לעור פניה להיראות בהיר משהיה באמת. עורה היה כשיש, חלק למגע וכמעט שקוף, שאפשר היה לראות את הורידים שהזינו אותו. שפתיה עבות, עיניה שחורות ורושפות יורות מבטים חדים שהיו מצמיתים את מי שהיו ננעצים בו.
עדיין זוכר הוא את הפעם הראשונה שמבטה החד ננעץ בו. לא יכול היה לראות דבר בעולם. עיניו מרותקות לשלה וכל ישותו בליבו, המתהפך ומכרכר בחזהו. צל צילו של חיוך אדנותי קימר את שפתיה, רק אז יכול היה לראות לרגע קט את הילת הנחושת העוטרת את ראשה בטרם השפיל את עיניו אל רגליה בכניעה. המבט והחיוך גרמו לברכיו לכרוע. הוא לא היה אדון למעשיו. כל כולו היה שלה מהרגע שנפגשו עיניהם. הוא ירד על ברכיו, מתאווה לנשק לרגליה בסנדל האחוז ברצועות דקות שנרכסו יחד.
אבל כשם שלא היה זה הוא שבחר לכרוע לרגליה, כך היה זה כוחה הטמיר שעצר בעדו מלהשתטח אליה כליל. כך עמד על ברכיו מולה כל עולמו הסתיים במקום שבה החלה אימרת שמלתה. הזמן עמד מלכת, המוסיקה עצרה. לא היה דבר בעולם כולו, לבד מכף רגלה בסנדל ועל אחת מאצבעותיה טבעת בצורת דולפין. את זה ראה היטב, אך לא ראה דבר מעבר לכך.
כשנגעה ידה בשערו ידע. ליבו ידע שהגיע הביתה. אצבעותיה חלפו ברכות על קרקפתו וליבו רחב מאושר.
מי שהיה עד לפגישה הזו יכול היה לראות מלכה המלטפת בחוסר תשומת לב ראשו של עבד כורע.
איש לא יכול היה לראות או לשמוע את כל שעבר שם בלבבות באותה נגיעה כמו אגבית.
לא. לא היה שום אגב באותה נגיעה. זו היתה הבטחה והתחייבות מהעמוקות שיכולות להתקיים. זו היתה הבטחת אדנות. שניהם ידעו את זה.
היא ידעה את כובד התשוקה שבו לתת את כל כולו לשרתה. ידעה את האחריות שנטלה על עצמה לדאוג לו כמו היה כלבלב בן בלי בית. היא שנאה את לדמות עבדים כאילו היו כלבלבים. אבל זה, בלי רצונה, נדמה היה ככלבלב עזוב שמצא לו גבירה והוא נכון להתכרבל בחיקה.
מאז אותו ערב היה הוא שלה. לא הרבה דובר. לא טקסים חגיגיים של ענידת קולרים והענקת בעלות. הוא פשוט הלך אחרי מלכתו והיא קיבלה אותו לשרתה.
הוא היה משרת נאמן וכל רצונו היה להיות בשבילה. היא לא היתה צריכה להכביר מילים. כמו מאליו ידע את רצונה ונחפז, שש למלא אחריו.
חייהם זרמו לשגרה נעימה. לעיתים היתה מצליפה בו להנאתה אולם בדרך כלל היה מעורר בה יצרים אחרים. שגרמו לה לרצות לגונן עליו וללטף אותו.
בכניעותו המוחלטת נגע בה במקומות שלא העזה לזכור עוד שיש בה.
הוא לא ידע את כל שעובר בנפשה, את השינוי שנוכחותו גרמה בה. הוא הרגיש רק את כוחה כמו עוטף אותו בשמיכת מגן עבה ודי היה לו בכך. אסיר תודה היה לה על כל התייחסות שהתייחסה אליו. הוא קיבל את הצלפותיה ואת ליטופיה באותה חדווה מתמסרת אחת היה לו אם הכאיבה או ליטפה, ובלבד שהרגיש כי הצליח לרצות אותה. מדי פעם בשנתה, היה כורך קווצה משערה האדמוני, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת. קשור בקשר בל ינתק אל מלכתו.
טוב היה לו בכך.
לעולם לא נדע מה הביא אותה להחלטה למכור אותו. אולי היתה זו גחמה ילדותית, אולי גס ליבה בכניעתו הכל כך מוחלטת, אם כך ואם אחרת, היא הציבה אותו על דוכן המכירה. כמו לא מבין, או מסרב להאמין, עמד שם בעיניים מושפלות כשליבו מלא את מלכתו. הוא לא צריך היה להביט בה כדי לדעת איפה היא בכל רגע. בלי תזוזה, באין רואה, היה איתה בכל צעד שעשתה.
כאז גם עתה, איש לא ראה את שהיה בלבבות. העיניים ראו רק את גופו הנערי במכנסי שרוואל לבנות פלג גופו העליון חשוף, נוצץ מזיעה. שיערו הבהיר נדבק על מצחו ושמורות עיניו כמו מצלות על כל פניו, לא רק על עיניו המושפלות.
ליבו פנימה היה שקט. מלא במלכתו. מלא ביטחון בה. הוא לא הרגיש את הידיים השמנמנות הממששות את גופו. עורפו, כמו עשוי היה עשוי סיבי גומי, נכנע ללחץ על סנטרו ונתן לראש להזדקף בידיה של המלכה השמנמנה קצוצת השיער שבחנה אותו.
כשהניחה לו חזר ראשו לתנוחתו המקורית. קודקודו מצביע היישר למעלה ועינייו הבהירות כמו לא רואות, נעוצות היו בנקודה עלומה בריצפה שלפניו.
שפתיה הצרות של קצוצת השיער קרבו אל אזנה של מלכתו.
הוא לא ראה ולא שמע דבר. הוא רק ידע שמלכתו שם. לא ראה את המבטים החומדים ששלחה בו קצוצת השיער כששלחה ידה לחלץ את שטרי הכסף מחזית העור שלה.
לשדיה הדשנים היה ריח זר כמו שלמד מאוחר יותר.
זה הריח שמילא אותו כשהזרה, השמנמנה, הדשנה, קצוצת השיער, חיברה את שרשרתה אל קולרו והובילה אותו משם.
הוא לא מאן ללכת. אבל רגליו נשרכו בקושי כשהלך אחרי הזרה. כמו היו רגליו אזוקות באזיקי נחושת.
עד עולם, בדמיונו יהיה כורך קווצה משערה האדמוני של מלכתו, מדמה עצמו כאזוק באזיקי נחושת.
קשור אליה בקשר בל ינתק.
לפני 15 שנים. 10 במאי 2008 בשעה 11:13
