דברים שכתבתי

זהו אחד הסיפורים האהובים עלי. סיפורו של סשן שהיה עם אישה אחת יקרה


"הדלת פתוחה, היכנסי מבלי לדפוק." אני אומר כשאת מתקשרת לומר לי שהגעת.
מדליק את הנרות ומתיישב על הספה הדו מושבית שמול הצלב. לבוש בבגדים רפויים ונוחים ממשי שחור.
נקישה רפה בדלת, אני לא עונה, ואז את נכנסת.
מתנצלת בחיוך ביישני, "כוחו של הרגל".
אני שותק, נועץ מבט בפניך. לוקח לך עוד רגע להבין מה אני אומר בלי מילים. בצייתנות את כורעת על ברכיך לפני לנשק את ידי.
"שלום אדוני", את אומרת לי בקול חרישי ומרכינה את ראשך לריצפה.
אני נשאר עוד רגע בלי לזוז. נהנה מקדושת הרגע. זה המקום שבו נפגשות נפשותינו. הרגע הזה כשאת לרגלי ואני מתחבר להיות כולי איתך.

אני קם להביט בגווך המתקמר כשאת מקופלת כעובר. "הרימי את הראש", אני מורה לך בקול שקט. רואה את הגב מתיישר, ורק הראש נשאר מורכן. אני מנסה לנחש את הרגשתך. שום מילה לא עוברת בינינו. ואני כמו מרגיש אותך מתמלאת בשקט ובציפיה. שקט הנובע מהבטחון שלך בי. מההרגשה שהגעת הביתה. למקום הבטוח שלך. מקום שהוא כולו שלך. וציפיה למה שמחכה לך הפעם.
אני מרגיש איך ליבי מתקשח לקראת הסשן הקרב ואני עוצר את עצמי. סשן של כאב זה יהיה. ואני אהיה איתך. בלי שום חציצה בינינו. אני רוצה להרגיש כל נגיעה של השוט בעורך. כל רגע.
בעוד את על הברכיים, ללא תנועה. בראש מורכן מול המקום שבו ישבתי. אני עומד מאחוריך. כמו מודד אותך. מקרב אותך אלי בליבי.
הסשן הזה יהיה מכוון כולו לכאן ועכשיו. לא תהיה לכאב שום משמעות חוץ מהכאב עצמו. הפעם אני לא מתכוון להעיר שום שדים מן העבר. פשוט להעניק לך מנת כאב. טהורה ואוהבת.
לכן אני רוצה להיות במלוא חושי. מחובר אליך בכל נים ונים של נפשי. אליך ואל האהבה שבי. בלי שום הגנות, רק את ואני.

אני מניח יד תחת סנטרך, מרים את ראשך ומקים אותך על רגלייך. מושיט לך כיסוי עיניים ואת מניחה אותו במקומו. לא שואלת שום שאלה. כמו מודעת להזדמנות המיוחדת הזו. מחלץ את שיערך שנלכד מתחת לסרט הגומי המחזק את כיסוי העיניים למקומו. ואז אוחז בשערך ומגיש את שפתיך לנשיקה. נשיקה עזה המביעה את בעלותי. כמו אומרת: "את שלי!" ואת נכנעת לי ומתמסרת. מגיבה לנשיקתי באהבה.
רגע ארוך שפתינו צמודות ואז אני מנתק אותן באחת. משאיר אותך על עמדך והולך להביא את האביזרים שלא הכנתי עדיין.

על שולחן קטן לצידו של הצלב אני מניח קערה עם קוביות קרח. ולידן פמוט זכוכית בו דולק נר עבה.
אני אוזק את ידיך באזיקי העור, מוביל אותך אל הצלב הממתין בסבלנות ומחבר את האזיקים בגובה הכתפיים לשרשראות היורדות מן הצלב, כשפניך אל הקיר.
מושך אותך אלי כך שרק הידים נשארות לאחוז בצלב. גבך כמעט מאוזן ואחוריך מזדקרים למולי כשחצאית העור שלבשת בשבילי נמתחת עליהם.
מלטף את רכות ישבנך וטופח עליו קלות. ידי מלטפת אותך, מרגישה את בשרך החשוף מתחת לעור הדק. אוחז צובט את הישבן ביד מלאה. ומיד מנחית חבטה. בצד אחד, ואז בצד השני...

זהו. הסשן שלנו התחיל. שנינו מרגישים את ההרגשה המיוחדת הזו. עברנו לעולם שהוא רק של שנינו. מעביר יד על עמוד שדרתך מהמקום בו חצאיתך חושפת את בשרך ועד למקום בו חולצתך שוב סוגרת עליו ומסתירה אותו. מעל חצאית העור לבשת את החולצה הלבנה הקטנה, זו שנקשרת מעל הטבור. שהיא ספק חולצה ספק חזיה.
שולח יד לבטנך ומשחרר את הקשר שמחזק את החולצה. עכשיו ידי יכולה להגיע לכל אורכו של גבך כשהיא מזדחלת אל מתחת לחולצה.

לסשן הזה בחרתי בחתול שלי, החתול בעל תשעת הזנבות. שוט שהכנתי לעצמי במיוחד. ידית עצם, קצת קצרה מהרגיל וזנבות ארוכים מהמקובל. כך שהזנבות יוצאים כמעט מכף היד, דבר המאפשר לי לשלוט היטב בעוצמת הצליפה, במקום הפגיעה של הזנבות ובזווית שיפגעו. זה שוט שמאפשר לי לשיר שיר אהבה לכאב. ולהעניק מגוון מופלא של נגיעות מליטוף עדין, דרך חבטות קלות ועד צליפות חדות ומהירות, כעקיצת צרעה.

ההתחלה שלנו נינוחה ורוגעת. כשהשוט פוגע מעל לחצאית, עור נוגע בעור. כמו התוודעות. כמו הודעת כרוז על בואו הקרב של הדבר האמיתי.
אני מקפיד על סדרה של הצלפות מדודות שפוגעות בישבנך. הצליל עמום משהו... זה עדיין לא זה, אבל את, בעינייך הקשורות את רואה אותי. כשגבך אלי ואחורייך כמו משתוקקים אלי. אני רואה אותך, את עינייך מסתכלות בי מתחת לכיסוי שהנחת עליהן.
עוד מעט יקירתי, אני אומר לך בליבי. עוד מעט נפליג אל המקום שבו רק אנחנו קיימים. המקום שאליו לא יגיע איש.
עוצר את תקתוק השעון של השוט היורד על אחוריך כגלגל ומצליף שתי הצלפות חדות לרוחב ישבנך. כשרק קצות הרצועות פוגעים בישבנך. כמו ליטוף חטוף, מהיר. אני יודע שהכאב נגע בך. דרך החצאית הדקה, ההצלפה הזו הכאיבה. אני מבחין בהתכווצות האינסטיקטיבית של שרירי העכוז. להרף עין, לא יותר. את משחררת שוב את נשימתך שעצרה לרגע קט.

מלטף ביד פתוחה את אחורייך מעל החצאית, מרגיש בחום העולה ממך. אני מפשיל את החצאית כדי להתבונן באחורייך המוורידים. שום סימן חד אין עלייך עוד. הכל עדין ומרומז.
מניח יד אוהבת ומרגיש איך את מחפשת את מגע ידי על עכוזך החם. מלטף אותך ומתענג על חמימות עורך.

מתרחק ממך, החתול שוב בידי. זנבותיו מחליקים בעדינות על אחורייך החשופים. אני מניף את השוט מעלה ואז נותן לזנבותיו לצנוח אליך, כמעט רק מכובד משקלם. הם עוברים על בשרך בלטיפה קלה. עד שנדמה כאילו את אומרת: "זהו? ותו לא?" כמעט שומע את פליאת האכזבה בגופך המשתוקק.
בידי השניה אני אוסף את תשעת הזנבות, מסרק אותם באצבעותי, כמו מוציא את הקשרים משערך בבוקר. ואז מצליף מלמטה כלפי מעלה. מכוון את הזנבות את פנים ירכייך.
שומע אותך נושכת שפתיים.
אוחז בזנבות ושולח אותם אל מפגש ירכייך. לקראת סוף המהלך אני כמו מגיש את השוט אליך. דבר שגורם להם להתפזר, לכסות בנגיעה את גבעת ונוס המגולחת שלך. לא... אין שם כאב. רק סימון של טריטוריה חדשה. את יודעת שהכאב יגע גם בקודש קודשיך.

אני לוקח קובית קרח רטובה בידי. כמו מחביא אותה במרכז כף היד. כמו טומן לך הפתעה כשידי נחה על בשרך. נשמתך נחטפת ואחריה יוצא המהום ארוך מגרונך כשהקור בידי פוגש את החום בגופך.
אחרי שישבנך רטוב כולו, אני לוקח את קוביית הקרח בין אצבעותי לטיול בשבילים האדומים שבירכייך. עובר לאורכו של כל אחד ואחד מזכרונות השוט שבבשרך הלבן.
את שאריתה של קוביית הקרח אני שם בפי כשאני ניגש לצידך, מרים אותך, מיישר את גווך ומסובב אותך כשפניך אלי. ידייך מורמות, אוחזות בשרשרות היורדות מן הצלב.

כשאצבעי מתווה את השביל שבין שדייך, אחד אחד אני פותח את כפתוריך. מגלה את בטנך ואת קימורי שדייך. אני מרים את זנבות חולצתך שאמורים היו להיקשר מעל טבורך ושם כל אחד מהם באחת מידייך המורמות.
כעת יופיך כולו פרוש לעיני.
לוקח קובית קרח לפי, מקרר היטב את פנימו ואז אוחז בשיערך המתולתל ונושק נשיקה קרה לשפתייך החמות. לשונך תרה אחר הקרירות בחלל פי. ואנו נפגשים כך לרגע ארוך. עד שחומך עובר אלי ואולי מעט מהקור שהיה בפי, עובר אליך.

כעת אני מתרכז בך היטב. אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל יודע שאצטרך להיות מרוכז אך ורק בעשיה עצמה ולא להשאיר מקום לשום טעות.
מחליק בידי על לחייך השמאלית ודוחף אותך להשעין את ראשך על זרועך הימנית. את לא יודעת למה, אבל עושה את מה שידי מצוות עליך.
נעמד מולך, מתווה עיגולים באוויר עם השוט. כשכל תשעת זנבותיו סובבים כאחד, אני מקרב את ידי אליך והזנבות מלטפים את שדך השמאלי. מיד לאחר הנגיעה אני ממשיך להתוות מעגלים באוויר, בכדי להכניס את הזנבות למסלולם. ואז שוב, נגיעה. רק ליטוף הפורע את זנבותיו של השוט המתפרשים על שדך. ושוב. עיגול, שתיים, שלוש, גע. אחד, שניים, שלושה, גע. שדך מתנדנד מנגיעות השוט ואף כי אינך זזה, אני מרגיש את החשש הגואה בך מפני הבאות.
אחת, שתיים, שלוש, גע. אני רוקד עליך עם השוט והנגיעות הופכות תובעניות. יותר ויותר. קימרון שדך מאדים. ואז, הנגיעה הבאה. זו ההצלפה שבשבילה היה הריקוד הזה. תנועה חדה ומהירה של מפרק היד שולחת תשעה זנבות שורקים לפגוע פגיעה אחת חדה בשד המגורה. סוחטים מפיך אהה שהופך לאווווווווו.

בדיוק בשביל זה יש לי במקפיא בקבוקון של שמן תינוקות המכיל אלוורה. אני נחפז ומביא אותו. מטפטף מעט שמן קפוא על שדך הדווי ומעסה אותו אל תוך העור. חוזר שוב על התהליך של טפטוף שמן קפוא ועיסוי השד.
כשאני אוחז שוב בראשך מקרב אותך לנשיקה קלה, מבעד לכיסוי אני יכול לראות איך עינייך עצומות. אני שואל לשלומך. ואת ממלמלת רפות. "רוצה להמשיך יקירה?" אני שואל אותך. ואת מהנהנת בלאות.
כדי להיות בטוח אני שואל אם את רוצה להפסיק, אבל את נדה בראשך, בדרך אל עולמך שלך. לא שמה לב כשאני מסיט את ראשך שישען על זרועך השמאלית.
אני מתרחק לרגע להביט בך.
אמזונה שלי. שד אחד מואדם והשני מבהיק בלובנו. בדמיוני אני רואה אותך בטוגה יוונית. שדך החשוף נצרב בוודאי והאדים בשמש. אני מספר לעצמי את סיפורך ולוקח את הנר, עוקר אותו מפמוטו.

אני אוחז בשערך, מטה את ראשך לאחור, כמו לנשיקה. ואז ניחתת טיפת חלב על השד הלבן. מבולבלת, את מנסה לזקוף את ראשך. אבל אני אוחז בשערך בחזקה. מטפטף אליך שוב. לרגע את נאבקת להשתחרר כשנתזי החום ניחתים על בשרך. אבל לאט לאט אני מרגיש את שרירייך מתרפים. ואת נכנעת לי.

עוד קצת יקירתי אני אומר לך בליבי כשאני לוקח קובית קרח לקרר את שדייך. להרגיע את הכאב. עדיין אינני מוכן לשגר אותך.
מחזיר אותך כשפניך אל הקיר, מרחיק את רגלייך כך שעכוזך שוב אלי, גבך כמעט מאוזן ושדייך תלויים במלאות עגולה. אני מלטף כל אחד מהם מצידו התחתון, כמו משבח אותם על הכאב שספגו.

בעזרת הנר אני מכין אותך לשלב האחרון בסשן הזה שלנו. עובר ומטפטף על תחתית גבך נקודות נקודות של צריבה. זה האיזור שבו לא אצליף. ולא הייתי רוצה לקפח אותו. כשהקשת התחתונה של גבך מנומרת היטב בכתמי שעווה, אני חוזר אל השוט.
הפעם זה יהיה כמו מרוץ סוסים אני אומר לעצמי. מעמיד אותך אל הצלב ומעביר את ידייך למקום גבוה יותר בשרשרת. מרים את שולי חולצתך על כתפייך ומשחרר את חצאיתך לצנוח בעיגול סביב רגליך.
אני נעמד מאחורייך, מתכונן לשלב האחרון. שבו אדחף אותך אל מעבר לשולי התהום. למקום שאליו לא אוכל להגיע אף פעם.

כתפייך לא סומנו עוד ואני מתחיל בהן. פעם משמאל ופעם מימין. קצות הזנבות כמו שורטים את עור גבך מעל לשכמות. מסמנים קווים אלכסוניים ההולכים ומצטופפים על גבך.
רגלי כמו נטועות בקרקע. אני ידי וגווי גמישים. שולחים את החתול הנה ושוב. למסור לך את מתת הכאב. אני עובר לאגן, ממשיך באותה תנועה, באותו קצב. רק שעכשיו הצליפות מגיעות לאחורייך שכבר קיבלו מנה אחת אי אז בתחילת הערב הזה.
האדום הופך עמוק וארגמני. ואני חושב איך תראי בעוד שבוע. אבל כלום לא עוצר אותי אני מחלק בדמיוני את ישבנך לארבעה חלקים מקפיד שאף אחד מהם לא יקופח. הצלפה מימין, הצלפה משמאל, ואז מלמעלה ושוב...
מפעם לפעם אני עובר לירכיים. זוכר לעטר גם אותן בפסים האדומים.

רק תחתית עכוזך נשארה כמעט ללא סימן. וזה הזמן לסיים. בגראנד פינאלה. אני מכופף את ברכי וכל גופי נוטה קדימה כמשתחווה לפניך.
מחזיק את השוט במאוזן, שולח אותו לנקודת החיבור של העכוז אל הירך. ורגע לפני הנגיעה מושך בידית בחזקה. מביא את קצות השוט לפגוע בבשרך. רק הקצוות נוגעים בחדות והתחושה היא של עקיצה רבתי. נשיכה צורבת בבשר.
את מתפתלת להתרחק מהשוט וממני. אני מחכה שניה או שתיים שתעמדי יציב ואז שולח עקיצה ארסית לצידו השני של עכוזך.
שוב את מתקפלת. נושכת שפתיים, מבקשת להימלט. עוד לא נרגעת מהצליפה קודמת וכבר באה עוד אחת, לנגוס בבשרך הרך.
נותן לך רגע זמן להרגע. רואה אותך מעבירה משקל מרגל לרגל בכאב.

סיבוב אחרון יקירה. צליפות חדות שורקות אל כתפייך ובתוך כך אני חושב אם לעקוץ גם שם, אך מחליט לוותר.
יורד שוב לישבן. שולח כמה הצלפות חדות לכל אחד משני צידיו. כדי לחזור ולמדוד את המרחק המדוייק. מושך את השוט עד קצהו ידי אוחזת בקצה הידית והזנבות מתוחים בידי השניה.
שולח צליפה חדה המתנפצת אל פלח עכוזך השמאלי, ומיד מיישר את הזנבות כדי לשלוח אותם אל תאומו הימני.
אלו היו שתי הצלפות אכזריות. אבל את כבר לא שם. לגמרי לא שם.
אינני יודע אם את שומעת אותי לוחש לך מילות אהבה כשאני משחרר את התפסים מהצלב. אני רוצה להאמין שאת מרגישה כמה אני אוהב. כמה רציתי לתת לך את המתת הזו.