דברים שכתבתי

סיפור שכתבתי במטרה להרחיק חיילת (אז היא היתה) שהכרתי בצ'טים מלהכנס לעולם הזה.
חייבת האמת להאמר: "לא הצלחתי." נדמה לי שעדיין מפעם לפעם אני רואה פה את הכינוי שלה.


בית המשפט!
לואט מלאך זוטר שזקנו מרובב בפירורים לבנים. תמיד רציתי לטעום מהמן שאכלו בני ישראל במדבר.
אבל אני לא מלאך. אפילו לא מלאך זוטר. וכל ההצגה הזו נערכת לכבודי. ריבון העולמים מתיישב בכבדות על כס המשפט. בהסבה לצד שמאל. מעיניו הזעירות הקבועות בפנים מחורצים הוא שולח לעברי מבט משועשע שיש עימו תוכחה.
"ובכן מאסטר, מה יש לך לומר להגנתך?"
לרגע נתקעות המילים בגרוני... איך פונים לאדון כל האדונים לעזאזל. אופס, גם את המילה הזו לא כדאי שאומר פה...
"זה בסדר מאסטר", הוא לואט באזני. ואני שומע את הד קולי באזנה של אריאלה שעכוזיה היו צרים מדי להצלפה. ולכן השתמשתי בספנקר, מרגיש את צלעותיה על ירכי בכל פעם שחבטתי בה. "זה בסדר ללה, לחשתי באזניה, את יכולה לצרוח". אבל היא, כמו להכעיס נושכת את שפתיה.
"תצרחי זונה" אני מניף את הספנקר ומנחית אותו על אחוריה בכוח. גופה נרתע אינסטיקטיבית. אבל שום קול לא יוצא מגרונה. אני מושך בשערה את ראשה לאחור. רוצה לראות את העיניים. עיניה של אריאלה תמיד מושפלות. עכשיו הן עצומות. ובכל זאת אני רואה לחלוחית קלה. ידי השמאלית ממשיכה להכות באחוריה המאדימים. בעוד הימנית מחזיקה את שערותיה השחורות ומושכת את ראשה לאחור. היא משעינה ידיים על ירכי ומזקרת את שדיה הקטנים שפטמותיהם כמו דובדבנים על עוגת קצפת. היא בעולם שלה. אני לא קיים לגביה. כל תפקידי הוא להכאיב לה. בשביל זה אני שם.

"לא..." קולו כל כך רך ותמיד צליל של חיוך מהול בו. לא בשביל אריאלה התכנסנו כאן אומר לי אדון העולמות.
"בוא נלך אל הדס", הוא מציע לי. כמו חבר שמציע שנקפוץ לפאב הקרוב להפיג את חום היום בכוס בירה צוננת. אחחחח כמה הייתי רוצה עכשיו לשבת במקומי הקבוע בפאב. הייתי בוחר לשתות עכשיו דארק אייל צוננת.
לרגע אני מתענג על התחושה הקרירה ועל הטעם המריר מתקתק של הבירה.

אבל אדון כל האדונים הוא מאסטר ברמה הרבה יותר גבוהה ממני. הוא שולט במחשבותי שליטה טוטאלית. ואני דווקא נהנה להפקיד את עצמי בידיו.
הבירה נעלמת, הפאב נמחק. ושוב אני מוצא את עצמי באולם המשפט של בית דין של מעלה.
אולם משמים מעט, תקרה גבוהה, מקומרת אבן אפורה. יש קורי עכביש בפינות אני מבליע חיוך.
"הדהאס", מזמרר לי קולו העדין של האדון.
הדס, כן הדס. הפרח של חיי. הילדה שאספתי וגידלתי. עשיתי ממנה שפחה אולטימטיבית. הכרתי אותה בת עשרים, חיילת לפני שחרור. בהתחלה לא האמנתי לה כשאמרה שהיא בתולה. אבל היא היתה בתולה אז. בת לפרופסור באוניברסיטת באר שבע ואם אמנית. רצתה לשמור את עצמה לאחד המיוחד.
נפגשנו באחד מחדרי הצ'ט. כן כן... בחדר דרושה צייתנית. היא נכנסה לשם מהוססת ושקטה. הייתי אז בניק 'דום בסאבית' והיא שזו לה פעם ראשונה בחדר שאלה לפשר הניק המוזר. השיחה התגלגלה בינינו ועוד באותו לילה עברנו לטלפון.
דיברנו על BDSM. "אל תיכנסי לעולם הזה", אמרתי לה, מקרב ומרחיק. פורש רשת לרגליה.
המשכתי ותארתי איך המאסטר לוקח על עצמו אחריות מלאה לשפחה שלו. "את צעירה מדי בשביל זה". המשכתי לפתות אותה.
בשש בבוקר סגרנו את הטלפונים.
אני רוצה את הילדה הזאת. חשבתי לעצמי כשהתהפכתי על בטני. כובש את זקפתי בסדין. היה לה קול רך ומלטף. מחוייך וסקרני. קול התמימות שאני כבר שכחתי מה היא.
"יש לי שיער בלונדיני מתולתל ורך עור לבן, כמעט שקוף, עיניים כחולות". כך תיארה לי את עצמה בשלב התיאור החיצוני.
"כן? ו...?", שאלתי אני.
"וזהו" היא אמרה.
"וזהו? אין לך גוף? זהו? רק שיער ועיניים?"
הובלתי אותה בעדינות לתאר לי את שדיה הרכים. את פטמותיה הוורודות. את הכרס הקטנה שלה. את ירכיה העבות מדי לטעמה לא דילגתי על שום פרט.
היא לא ידעה שהיא מתארת באזני את המלאך של חלומותי. את ההתגשמות הגופנית של הפנטזיות שלי.
אבל עכשיו עולה כבר השמש וצריך לישון מעט.
שוב חזרו הלילות הלבנים. הצעתי שלא תיכנס עוד לחדרי הצ'ט של משחקי שליטה וסקס כואב. והיא קיבלה את דברי.
שוחחנו בטלפון רק בשעות הלילה המאוחרות. לפעמים נרדמים כשהשפופרת צמודה לאוזן. לפעמים מנתקים את השיחה כשהציפורים מצייצות בוקר טוב עולם.
חגתי סביבה בעיגולים. ככריש החג סביב טרפו. כמו ריקוד פלמנקו במהופך. כשהיא עומדת במקומה. רוקעת ברגליה ואני סובב אותה במעגלים נסגרים והולכים.
בפעם הראשונה שנפגשנו לא נגעתי בה.
רק עיני כמו מסמרו אותה. עינייה כחולות, גדולות, בהירות וזכות בפנים כשל בובה. עם תלתלי זהב ושפתיים קטנות, כמו מצויירות. ילדה יפה.
לא זוכר על מה דיברנו. זוכר את ההרגשה שלי מנסה לכבוש אותה.
כשנפרדנו, החיבוק שלה אמר, בלי שהיא תדע עדיין. אני שלך. נשקתי ברכות על מצחה.
ידעתי עוד קודם, שנינו ידענו שהיא שלי.
הריקוד הזה היה חזק משנינו. עכשיו נשאר לנו רק ללכת בדרך הסלולה.
למרות שהיא ידעה שאני דום, גם סיפרתי לה על סשנים שהיו לי, היחסים בינינו היו וניליים לגמרי.
ואז לילה אחד נשאלה השאלה הגורלית.
מנומנמת בחיבוקי היא שאלה: "תיקח אותי לסאב ספייס מאסטר?" חיבקתי אותה אלי ולחשתי בסוד לשערה "כן".
היא לא שכחה. יומיים אחר כך אמרה לי בחיוך מתגרה "הבטחת שתיקח אותי מאסטר".
"בואי לכאן ילדה." קראתי לה ברכות, בלי לתפוס שבעצם התחלנו את הסשן הראשון.
"בוא תיקח אותי מאסטררר" התגרתה בי בחיוך כשהיא מתכופפת לעברי. הרגשתי איך גופי מתקשח מבפנים, כמו עוטה את חליפת האדון.
שפתי התהדקו עיניי התצטמצמו וקיבלו גון קר וחד. ראיתי אותה נרתעת. נבהלת מעט.
יכולתי להרגיש את החום והאהבה שלי אליה, מתחת לחליפת האדון הקשה. אבל לא הסרתי את החליפה.
רק חזרתי על דברי בקול מדוד: "בואי הנה ילדה". בראש מורכן קלות, כמו השתלט עליה כוח חיצון היא באה ועמדה מולי.
"רדי על ברכייך" אמרתי ברכות והושטתי לה את ידי. קרבתי אותה לשפתיה והיא נשקה לידי. הרשיתי לה להמשיך לאחוז ביד והיא נאחזה בה בכל כוחה.
לפתע היתה בינינו חומה של זרות. ריחוק שנכפה עלינו מהמצב הזה.
הרי ידעת כל הזמן שיגיע הסשן הזה אמרתי לעצמי בלב. שנינו הרי ידענו את זה. ידענו שהריקוד הזה חזק יותר משנינו.
משכתי את ידי מידיה האוחזות. השארתי אותה לבד על ברכיה. עמעמתי את האור והוצאתי את הקיין ממקומו.
"קומי", פקדתי ודחפתי אותה קלות עם הקיין. היא נעמדה מולי בראש מושפל.
"התפשטי", הצליפה בה המילה הבאה שלי. והיא כבובה מכאנית הסירה את בגדיה לאט לאט. נותנת להם לצנוח סביבה.
כשסיימה נותרה עומדת. נטועה במקומה ראשה מוסתר כולו תחת שערה וידיה כמו מסוככות על ערוותה.
"אני לא רואה כלום", נזפתי בה. "תרימי את השערות בשתי הידיים ותעמדי זקופה!" בצייתנות שקטה מילא הדס אחר כל הוראה.
ידעתי שהיא תעשה כל מה שאומר לה עכשיו. אבל לי זה לא הספיק. היא עמדה מולי בעיניים מזוגגות. כנועה, אך לא נכנעת.
לקחתי את הפלוגר הרך ביותר שלי ישרתי את רצועותיו וספק ליטפתי ספק הצלפתי בירכיה ובערוותה.
נשמתה נעתקה לרגע, מופתעת מהמגע הזר.
עיניה פנו אלי בשאלה, בהפתעה. חזרתי ובעדינות הצלפתי שוב. הצלפה קלה. היא עצמה את עינייה. ואני, בין הצלפה להצלפה פשטתי את בגדי.
כשהייתי עירום הנחתי את הפלוגר. חיבקתי אותה ולחשתי לה: "בואי אלי הדס, בואי אלי..."
לפתע, כמו כשלו כוחותיה כליל. נשענה עלי בכל כבדה כשהיא ממלמלת. קח אותי מאסטר.
כל אותו לילה הייתי לידה. מחבק ומלטף את שערה. חלק מהזמן היא ישנה ובחלקו דמדמה. מפעם לפעם היתה ממלמלת "קח אותי מאסטר". ואני הייתי מחבק אותה.
לאט לאט עלו עוצמות הכאב. הדס למדה לכאוב, למדה להביע את הכאב שבה. לגעת בו ולהתחבר אליו.
היא היתה מביטה בי בהערצה ואומרת: "אני נולדתי אל הצלב. כמו ישו. אבל שלא כמוהו, אני חיה על הצלב ואני מתה עליו. ומתה גם עליך מאסטר", היא היתה מסיימת בצחוק.
עכשיו, בבית הדין הזה אני עומד למשפט. על השריטות שחרצתי בנפשה של הדס. ואני אומר אדון האדונים. לא אשם!
והראיה ריבונו היא הפרוטוקול של הדיון הזה.
שלחתי אותו במייל להדס. והיא אישרה שהריקוד הזה היה חזק משנינו.
אבל נראה שריבונו של עולם כבר נרדם.